מפת דרכים למחאת האוהלים: חולשות, איומים והזדמנויות

רגע אחרי שהמחאה החברתית מגיעה לשיא, צריכים מובילי המאבק להחליט מהו הצעד הבא. יועץ התקשורת רונן צור, מנכ"ל גליקמן-נטלר-סמסונוב חנן גליקמן והמומחה לאסטרטגיה תקשורתית משה דבי, משרטטים עבור מנהיגי המחאה את החוזקות, החולשות, האיומים וההזדמנויות במהלכים שהחלו בשדרות רוטשילד. הפגנות הענק - היום שאחרי.

חוזקות:

בשבחי הספונטניות

צור: "ספונטניות היא אחת החוזקות המרכזיות של מובילי המחאה החברתית שעליה הם צריכים לשמור מכל משמר - כיוון שכנות מנצחת כל ניסיון של מניפולציות. עובדה שניסיונות להטיל במוחים רפש ולהדביק להם מניעים פוליטיים, כלכליים או אישיים נכשלו כישלון חרוץ.

"חוזקה שנייה מונחת בהיותם ה'אנדרדוג': באופן טבעי הסימפטיה של הקהל, ובמיוחד בארץ, הולכת אל האנדרדוג ומגדילה באופן משמעותי את הסיכויים לנצח מול החזקים. הם מגיעים כדוד מול גוליית, עם הרוגטקה מול כוחו ועוצמתו של השלטון שנהנה ממיטב היועצים הפוליטיים ויועצי התקשורת. האמפטיה הציבורית על פוזיציית האנדרדוג משרתת את הקמפיין של מובילי המחאה.

"רכיב נוסף בחוזקות של מארגני המחאה הוא המניע האידאולוגי שמאפשר להם לייצר הזדהות גדולה בציבור ולהכפיל את מספר המפגינים מדי שבוע.

"חוזקה משנית של המנהיגים מתבטאת בכך שמובילי המאבק לא התלהמו נגד גורם כלשהו בשלטון באופן פרסונלי. זה ייצר להם חוזקה מאוד גדולה, כיוון שיש אנשים שמזדהים עם המאבק ורוצים בהצלחתו, ומאידך לא רוצים שנתניהו ייפול. לו היו המוחים מכניסים למשוואה מרכיב פרסונלי, הם היו שמים באחת מחסום מיותר בינם ובין הציבור.

"חוזקה נוספת מונחת בכך שהם לא מצוידים ביועץ אסטרטגי פורמלי. מתפקידם של יועצים לייצר מניפולציה בדעת הקהל, ולכן כאשר מובילי המחאה מגיעים חמושים ללא אנשי מקצוע פורמליים - הם שומרים על התום של המאבק ומצטיירים כנקיים".

גליקמן: "החוזקה המרכזית שלהם בעיניי היא העממיות שסוחפת את האוכלוסייה לכל רוחבה. הם בעיקר נוגעים בצרכים של שכבת הביניים, השכבה הכי רחבה והכי אהודה. גם הדמוגרפיה של מנהיגי המחאה עצמם פועלת לטובתם.

"המוחים הפעם הם לא זקנים, נכים או סקטורים מסוימים - אלא חבר'ה יפים, מצליחים, אקדמאים, אנשים שנמצאים בשיא אונם. מלח הארץ. לציבור הרבה יותר קל להזדהות עם מנהיגי מחאה כאלה מאשר עם סקטורים חלשים צרים באוכלוסייה".

דבי: "חוסר ההתלהמות מול מגזרים כמו חרדים או מתנחלים היא החוזקה המובהקת של המוחים. אילו המסרים היו תוקפניים כלפי מגזרים אלה, הם היו משאירים אותם מחוץ לגדר.

"גם אם שמענו דיבורים על הזרמת כספים בתיעדוף לא נכון - הרי שלא ראינו שלטים שמתקוממים על כך שהכסף הולך לחרדים ולהתנחלויות. הם הלכו על המסר הכולל ביותר של שינוי סדר יום חברתי - והשיגו קונצנזוס רחב.

"יתר על כן, כתוצאה מהתנהלות חכמה זו, המנהיגים של החרדים, כמו מנהיגי ש"ס שנמצאים היום בעמדות מפתח, נזהרו בכבודם של המפגינים ולא תקפו אותם. לא שמענו הרי את אלי ישי או את אטיאס אומרים ש'מדובר בשמאל קיצוני והזוי'".

חולשות:

חוסר מיקוד

צור: "חוסר מיקוד ואיחור בהצבת הדרישות היא אחת החולשות של מנהיגי המחאה החברתית. הציבור שמאוד תומך בהם עדיין לא יודע בדיוק מה הם רוצים. ככל שהניסוח במסמך הדרישות שהם מוציאים יותר עמום ופחות ממוקד - כך סכנת התפוגגות המחאה הולכת וגדלה.

"יש תחושה שהם עושים ונטילציה לכעס שלהם, אבל לא מתרגמים אותו לכדי מעשה. חולשה נוספת היא היעדר מנהיג שידע לייצר הזדהות עם המטרות. ריבוי המנהיגים הנוכחי מחליש אותם במידה מסוימת, כיוון שכבר היום שומעים מאלה קולות שונים או קולות סותרים".

- יש כלים אמיתיים להתמודד עם החולשה הזו?

צור: "זוהי חולשה שלא תיפתר, כיוון שאם הם ינסו להציב לעצמם מנהיג אזרחי אחד - תעלה הסכנה של 'מלחמת אזרחים פנימית' שתפגע בהם. לפיכך עדיף להם להישאר כרגע עם 'ריבוי מנהיגים' ולשמור על 'כללי התנהלות עבודה בצוות'".

גליקמן: "ריבוי אג'נדות וחוסר בהירות במסר היא חולשה המרכזית של מנהיגי המחאה. אם נשאל היום אנשים ברחוב על מה בדיוק הם מוחים, הם יידעו לדבר על סוגית הדיור, אבל לגבי כל השאר הסוגיות? אין להם מושג. על מארגני המחאה להפנים שבעידן האינסטנט אין היום מקום בקשב של הציבור ליותר ממסר אחד ברור".

דבי: "יציאה למאבק עם דרישות לא ממוקדות שלא ניתנות ליישום ולהשגה היא חולשה בולטת בניהול המאבק של המוחים. הם לא באים ומסבירים מה הם רוצים ולא מתעכבים לחשוב האם המטרות ריאליות.

"הרי אם, למשל, הם באים ואומרים נוריד את מחירי הדירות ב50%, הרי שכלכלת ישראל מתרסקת בין-לילה ובו במקום, והרי אף אחד לא רוצה כאן אנרכיה. כאשר הולכים בדרך כזו של הצבת מטרות לא ריאליות ,הם מאבדים את מי שרוצה לסייע להם, כיוון שגם הגופים שתומכים בהם נבהלים מקריסה כלכלית במדינה. בהיעדר דרישות מדויקות שניתנות לכימות, הם מאפשרים ל'יריב' לזרוק סכומים הזויים לא נכונים ולטעון למשל ש'לשינוי של מארגני המחאה יידרשו 60 מיליארד דולר'.

"מכאן כבר קל להלך אימים על הציבור שנהפוך ליוון או פורטוגל, שהמדינה תפשוט רגל ושכתוצאה מהמהלכים שהמוני הצועדים והמארגנים דורשים ישתרר כאן כאוס שיפגע בכולם".

איומים:

בדרך לאנטגוניזם?

צור: "האיום הכי גדול שמוטל על מנהיגי המחאה היא שהם לא יידעו לפרק את המאהל בזמן ולא ישכילו לעצור את המאבק בפורמט הנוכחי שלו, בטיימינג הנכון. למה זה איום? כיוון שמשיכת המאבק במתכונתו הנוכחית עלולה לייצר אנטגוניזם אצל חלק מן האנשים.

"נניח למשל שהממשלה תטיל פיקוח על מחירי השכירות ותאפשר חינוך חובה מגיל שנתיים, אבל מארגני המחאה לא ישכילו לזהות את נקודת הזמן שממנה עוברים 'לתחנה הבאה' במאבק עלולים לאבד מומנטום, לייצר אנטגוניזם של חלק מן האנשים, לאבד הזדהות ציבורית, להיכנס למלחמות פנימיות, ולהצטייר כאנשים שהתאהבו בפוזיציה של מאבק לשם מאבק. זהו איום הרסני שעלול להרוס להם את כל ההישגים שהם השיגו עד היום. בהקשר זה כדאי למוחים ללמוד מניסיונו של צה"ל".

גליקמן: "הזמן הוא האיום הכי מרכזי של מנהיגי המאבק. ככל שהזמן מתמשך, כך הם עלולים לגלות שהחיבה של התקשורת צונחת, שרצונה להשתתף בחינגות, בכנסים ובצעדות מאבדת גובה, ואיתה הם עלולים לאבד את הזדהות הציבור ואת הקשב הציבורי.

"נזכור שאנחנו חיים בעידן של אינסטנט, בו פרשה אחת מחליפה פרשה אחרת במהירות שיא. מחר עלולות לצאת לאור פרשות חדשות שיאפילו על המוחים, אבל גם בלי פרשות חדשות כאלה - הסיקור והאהדה הציבורית עלולים ללכת ולדעוך, מה גם שעוד מעט 'עמישראל' יוצא לחופשה.

"איום מרכזי נוסף הוא הקשר בינם ובין הפוליטיקאים. כניסתם של פוליטיקאים או עסקנים אחרים כמו עיני מאוד מאיימת על הצלחת המאבק. היום כל חבר כנסת יעיל-פעיל (כפי שקפצה למשל דליה איציק) רוצה לתפוס טרמפ על המחאה החברתית ומבקש להיפגש איתם. לנוכח חיזור כזה הם עלולים להתפתות וללכת להיפגש עם אותם פוליטיקאים ולשטוח בפניהם דרישות. הרבה יותר נכון יהיה להמתין שאנשים כמו פרס יעלו אליהם לרגל עם הצעות לפתרון.

"ברגע שהם מתבחבשים עם 'ביצת הפוליטיקה' הם מאבדים גובה, וכל ההישגים שלהם עלולים ללכת לפח. למה? כיוון שהציבור לא סובל פוליטיקאים, מתעב עסקנות, לא מאמין לאמירות של הפוליטיקאים ויודע שהן עורבא פרח. פתאום המוחים יתפסו בעיני הציבור כמין 'הסתדרות קטנה' ויאבדו את האותנטיות של היותם 'מחאת שטח של העם'".

דבי: "לדעתי המחאה לא תימשך עוד בספטמבר. אסור לשכוח שטייקונים הם אלה שעומדים מאחורי גופי התקשורת בארץ. אם נבדוק את העיתונות, נראה ירידה בהיקף הפרסומים או באימפקט שלהם. כך שגם התקשורת שתדלקה את המאבק עשויה לאבד מן התמריצים שלה לסקר את המחאה. אני למשל, כיועץ, אומר חד-משמעית ללקוח שבעת הזאת שווה לו להקטין חשיפה בפרסומות ולהוריד פרופיל, גם בגלל העליהום שיש עכשיו על החברות הגדולות, וגם כיוון שאין קשב לפרסום".

הזדמנויות:

מעבר למגרש הפוליטי

צור: "ההזדמנות המרכזית של מובילי המחאה היא להקים מסגרת ציבורית שתחזיק לאורך זמן ותהפוך בעתיד גם למסגרת פוליטית שתנקוט עמדה לא רק בשאלות הבוערות בענייני דיומא אלא גם בשאלות שוטפות. אגב, זו לא חייבת להיות מפלגה מיומה הראשון אבל המוחים יכולים להתגבש לכדי תנועה ציבורית שתהווה ממשלת צללים חברתית על הממשלה המכהנת, ואולי גם ביום מן הימים תעלה לשלטון".

גליקמן: "ההזדמנות לחדור אל שכבות נוספות באוכלוסייה עומדת היום בפני המוחים כאשר כיום מגיעים אל מאהל המחאה אמנים, אנשי רוח, אנשי אקדמיה, אנשי ספר, תיאטרון או אנשי כלכלה שמעניקים להם רוח גבית ומזדהים איתם.

"זוהי הזדמנות שניתן למנף: על המוחים לחבק ולצרף אליהם את כל האנשים הללו, כיוון שאלה האחרונים מעניקים לכל המאבק צבעוניות, עומק ורוחב. זוהי דרך נוספת לשמר את תשומת-הלב של התקשורת ולהדוף את האמירות שמדובר בחבורה של תימהוניים ואוכלי סושי".

דבי: "ללא ספק המוחים השיגו הישג גדול. חד-משמעית ייצרו בבחירות הבאות סדר יום חברתי (לא רק מדיני) וגרמו למפלגות הקיימות להזיע בכיוון הזה. ובמצב הנוכחי של הגושים הפוליטיים היום, 3 מנדטים לכאן או לכאן משנים את התוצאות וקובעים מי יהיה ראש הממשלה הבא.

"ההזדמנות שמונחת היום לפתחם של המוחים היא תרגום המהלכים לכוח פוליטי: הקמת מפלגה או הצטרפות למפלגה קיימת, שהרי בסופו של יום הדרך האמיתית להשפיע היא מהכנסת".