ילדה, פנתר, רב, ערבי ושתי נשים

שבת בבוקר, יום יפה. טוב, אולי יפה זה לא בדיוק התיאור הכי מדויק. מדובר בגיהינום דביק ולח. רחוב קפלן כבר חסום, ופועלים מיוזעים מקימים את הבמה המרכזית של ההפגנה בערב. הם כולם עובדים פה בהתנדבות. אחד מהם תולה שלט גדול על מגדל התאורה: גם פועלי הבמה דורשים צדק חברתי.

המאהל ברוטשילד שקט יחסית בשעות החמות האלה, אבל באוויר כבר מתחילה להתגבש לה איזו תכונה. כך גם ברשת. יותר ויותר ארגונים ואנשים מודיעים על הצטרפות, והחשש מפנה את מקומו לביטחון עצמי. לקראת הצהריים אני כבר מבין מה הולך לקרות פה בערב. כולם מדברים על מה יהיה, מה ייחשב הפסד, מה תהיה תמונת הניצחון.

מארגני המחאה תשושים אך נרגשים. הם מבקשים ממני שאעבור על חלק מטיוטות הנאומים לערב. אני עובר ביניהם, כל אחד בדירה אחרת. זה אצל בן דוד, ההיא אצל חברה. הלחצים שמופעלים עליהם היו מפרקים כל אחד. אני לא צריך לעשות הרבה. הם יודעים בדיוק מה הם רוצים לומר, רק צריכים עוד עין.

במייל מגיעות אליי הטיוטות של כמה מהנואמים המרוחקים יותר. אני תורם בשמחה את שירותי העריכה המפוקפקים שלי וכמעט נחנק מדמעות למקרא נאומה של מעיין דרעי בת ה-18 מלוד, חניכת הנוער העובד והלומד, ילדה שעובדת בגן אירועים כדי לעזור בכלכלת המשפחה. היא כותבת שם על משכורות של 10 שקלים לשעה, על הורים שמתביישים לקחת כסף מילדיהם כדי לשלם חשבון חשמל. העיקר שהכלכלה צומחת.

מרחץ הזיעה והאחווה

היום עובר מהר. בשבע וחצי בערב הכיכר מול הבימה כבר הומה המון אדם. זו אותה השמחה וההמולה המוכרות מהשבועיים האחרונים, רק יותר. אני מוזמן לאולפן (כלומר, למתחם המגודר) של ערוץ 1. יושב שם עם איילה חסון וגידי שמרלינג, הדובר של נתניהו. עד שיעברו אלינו מהאולפן הממוזג באמת אנחנו מנגבים את הזיעה בטישו.

למרות שאני יושב 20 סנטימטר מחסון, אני לא מצליח לשמוע אותה מרוב רעש. אתה לא בדיוק עיתונאי אובייקטיבי, היא אומרת לי כשהשידור עובר אלינו. אני מאשר את הבחנתה. אני מדבר קצת על האבסורד שאליו הגיעו החיים הכלכליים במדינה, על עומק הפצע, גודל השבר ודברים כאלה.

שמרלינג טוען שנתניהו זיהה את הבעיה. שהם עושים צעדים לתיקון ולשיפור. שהם עובדים על זה. שדברים כאלה עולים כסף וכיוצא באלה תירוצים שנטחנים לעייפה בימים האחרונים. אני מנסה לטעון, בנימוס, שאלה שטויות. בואו ניזכר בשיח הכלכלי עד לפני חודש, אני אומר לו: כל הזמן רק אמרתם לנו כמה המצב נהדר.

כל מה שעשיתם, אתם וקודמיכם, היה להרע את מצבם של האנשים האלה שמקיפים אותנו עם השלטים והתופים והקריאות. כל מה שעשיתם היה לטפוח על שכם עצמכם, להשוויץ כמו ילדים בתקציב הדו-שנתי. עשיתם גם דברים טובים, אני אומר, אבל בחייאת.

שמרלינג אומר שהדברים עולים כסף ושלכל דבר יש מחיר. זה נכון, אני אומר לו, ואת המחיר של המדיניות שלכם (ושל הקודמים לכם) אנחנו משלמים כבר שנים, וזה עולה לנו ביוקר.

10 דקות התהילה שלי נגמרות כפי שהתחילו, ואני חוזר לתפוס את מקומי הטבעי, בין האנשים הטובים של המדינה הזאת. חצי שעה לפני המועד הרשמי, והצעדה יוצאת לדרכה. זה מרגש כמו בפעמים הקודמות, רק יותר. מספר האנשים לא ייאמן. אני לא ראיתי דברים כאלה. העוצמה פשוט לא נתפשת. כולם נורא נרגשים. הקריאה המוכרת - העם דורש צדק חברתי - נשמעת שוב ושוב.

יש המון שוטרים סמויים בקהל. האמת שהם סמויים די גרועים, כי נורא קל לזהות אותם: מדובר באנשים שמדברים בקול אל הכתף של עצמם.

את התמונות ודאי ראיתם. מקווה בשבילכם שאת התחושה חוויתם. את מרחץ הזיעה והאחווה, את הגרונות הנחנקים, הנשנקים, את גוש הדמעה העומד בגרון. אני נהנה במיוחד לשחק בזרם האנשים; פעם אני נסחף איתו, פעם אני נעמד מולו כמו ילד מול גלי הים, פעם אני מנסה לחתור מולו.

האיפוק לא מתאדה

כשמגיעים לרחוב קפלן, יש כל-כך הרבה אנשים. אני מתקדם באיטיות אל קדמת הבמה ומנצל את קשריי הטובים עם המושכים בחוטים כדי להיכנס אל המתחם הסגור שמאחורי הבמה. שלמה ארצי כבר פה, גם ריטה ויהודית רביץ. כולם באופוריה. אני מטפס על עמוד ומסתכל לכיוון אבן גבירול - כל הכביש מפוצץ באנשים. גם צ'רלי ביטון פה.

את החלק שלפני הבמה כובש גוף חדש לגמרי שעד היום לא ראיתי. תנועת ערבות הדדית. יש להם המון שלטים וחולצות, והם נראים מאורגנים למופת. מאיפה הם צצו, אני תוהה, ורושם לי לברר מאוחר יותר.

ריטה מקריאה נאום מהכתב, מלא הזדהות ורגש. היא שרה שני שירים. מאחורי הבמה, המארגנים מתראיינים במרץ לכל כלי תקשורת אפשרי. כולם מתחבקים כל הזמן, נרגשים עד דמעות.

איציק שמולי נותן נאום טוב, לוחמני מאוד יחסית לעצמו. הרב בני לאו מדבר גם הוא נהדר. זו לא מדינה יהודית, הוא אומר. יהודית רביץ גם היא נותנת עבודה. שלמה ארצי יושב כמו מלך עם פמליה ענקית, מקבל עולים לרגל.

המספרים מתחילים להגיע, והאווירה רק מתחממת והולכת. לרגעים נראה כאילו יהיה פה אסון. פה ושם מפנים איזו מתעלפת או מתעלף, פה ושם הולך ילד לאיבוד, אבל בגדול האיפוק של המחאה הזאת לא מתאדה. הכול ממשיך להתנהל בעדינות מרבית.

שירה אוחיון, מורה ואם חד-הורית, עוברת על הנאום שלה. היא נרגשת, צרודה. את תהיי מעולה, אני מנסה לעודד אותה. ואכן, כשמגיעה תורה היא מתעלה ונותנת נאום נהדר. נגד הטייקונים, הפוליטיקאים, ההפרטה. היא מספרת על פיטוריה מהעבודה, על קשיי הפרנסה שלה. זה מעורר כבוד.

שלמה ארצי עולה לבמה. שיא הערב, כמובן. ארצי מתחיל ב"פתאום קם אדם". אחר-כך "תחת שמי ים התיכון", אחר-כך "ירח" - תקופה כזו שהאושר בא בזעם. הקהל צועק לו "צדק חברתי", אבל ארצי לא נענה. הוא לא אומר שום דבר. מלבד זה שגלעד שליט צריך לחזור.

יפה שהוא בא, אני לא אומר שלא, אבל למה לא לומר משהו לכל האנשים האלה? קצת מאכזב. ואני אומר את זה בתור מעריץ, רק שיהיה ברור.

הקהל מת על צ'רלי

חיילים מהקריה מטפסים על גדרות הבסיס כדי לצפות בהופעה. זה מצחיק. המארגנים רוקדים בשורה הראשונה. יותר משזו אהבה לארצי זה פשוט פוטו-אופ טוב. ארצי קורא להם לעלות לבמה, שר את "ארץ חדשה". להפגנה הבאה לא תהיה ברירה אלא להוציא מהבית את אריק איינשטיין. רק חישבו עליו שר את "אני ואתה נשנה את העולם".

דפני ליף נואמת. אחר כך היא מזמינה את צ'רלי ביטון. החזון שלי מתגשם, הוא אומר. הקהל מת על המהפכן הוותיק. בנו, רופא מתמחה, בקהל. אחר-כך מזמינים את מעיין דרעי עם הנאום המעולה והמרגש שלה. אחר-כך שרים "התקווה". אחר-כך זה נגמר.

ההפגנה הגדולה בתולדות המדינה. נאמו: ילדה מזרחית, פנתר שחור, רב, ערבי ושתי נשים. זה אולי הדבר הכי מרגש. זה בדיוק השיח החדש שהביאה המחאה.

הקהל מתפזר לאט. אני ניגש לאנשי תנועת הערבות, שמשום מה מסרבים לדבר. רק השביעי נשבר תחת חקירה ומודה: זו תנועה שהקים מרכז הקבלה. קצת טיפשי, אבל נו, שיהיה.

אנשים ממשיכים להתווכח, אחר-כך חוסמים כבישים, ובסוף מתפנים. היה זה אחד הערבים המפוארים בתולדותינו, ללא כל ספק. ניפגש שוב בשבוע הבא.