צדק חברתי גם לשכנים של האוהלים

"המפגינים לא פנו למוסדות העירייה בבקשה לקבל היתר לאוהל מחאה ומניחים שזעקתם לפתרון מצוקתם יכול להיעשות בכל אמצעי וללא הגבלה כלשהי. היקף הפגיעה במדרכה וברחוב, חסימת תנועת עוברים ושבים, קיומו של מפגע תברואתי וחזותי, מיקום הפגיעה במקום המהווה מוקד לתנועת הציבור וזמן התמשכות הפגיעה - כל אלה מצביעים על כך שאמצעי המחאה של חברי הקבוצה נוקטים בו חורג באופן קיצוני מן המידתיות הראויה, ואין להשלים עמו".

הדברים הללו נכתבו על-ידי שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה, בדצמבר 2004, בהתייחס לפינוי מאהל המחאה שהקימו אנשי "כיכר הלחם" בקריית הממשלה בירושלים.

בהחלטתה לתת גושפנקא משפטית להחלטה לפנות בכוח את מאהל המחאה, איזנה פרוקצ'יה בין זכות ההפגנה וחופש הביטוי של המוחים לבין הצורך להגן על תושבי העיר מפעולות בלתי חוקיות ומפגיעה בסדר הציבורי ובשגרת חייהם.

עמדה זו של בית המשפט העליון עשויה לחזור להיות רלוונטית בקרוב, אם וכאשר יבקשו העיריות והמשטרה לפנות את יושבי המאהלים ברחובות רוטשילד, לוינסקי ונורדאו בתל-אביב וכן ברחבי הארץ, שכן הדמיון בין המקרים רב.

ונדליזם ורעש

עם זאת, קיים גם שוני בין המקרים. בין היתר, היקף המחאה החברתית הנוכחית גדול בהרבה מזה של "כיכר הלחם", התמיכה הציבורית בה רחבה בהרבה, והזמן שחלף מאז נוסד האוהל הראשון קצר בהרבה. השוני הזה עשוי "לשחק" לטובת יושבי האוהלים.

איזון ראוי בין זכות הביטוי וההפגנה לבין השמירה על הסדר הציבורי צריך להימצא בפתרון ביניים שבין פינוי מוחלט של המאהלים לבין הותרת המצב הקיים, שבו סובלים התושבים מסביב למאהלים מרעש בלתי פוסק, מפגיעות תברואתיות ומוונדליזם.

בשדרות רוטשילד, למשל, פתרון ביניים מוסכם יכול לכלול העברה של מוקדי ההופעות והרעש לחלק הבלתי מאוכלס של השדרה (אזור העסקים ומבני הציבור), הוספת שירותים כימיים, ניקוי תכוף של השדרה, ופינוי של מוקדים בהם מתרחשות פעולות בלתי חוקיות.

ביום הראשון של המחאה אמרה לי מנהיגת המחאה דפני ליף, כי אם האוהלים (הבודדים) שהציבה בשדרה יפגעו בחיי תושבי השדרה, הם יעברו למקום אחר. כעת, לצד המשא-ומתן עם הממשלה, צריכים ליף וחבריה לקיים דיאלוג עם התושבים שגרים בסמוך למאהלי המחאה ולהגיע עמם לפשרה. כי צדק חברתי כולל גם התחשבות בחייהם של מאות ואלפי תושבים שחיים בסמיכות למאהלי המחאה.