ריח דם באוויר

היא בסך הכול עמדה שם, ומחקה A אחת. אף אחד לא שם לה לב, גם כאשר היה נדמה שהכול שמים לה לב. דעתה של S&P על החוב הלאומי האמריקני הייתה כה לא חשובה, עד שאפילו ביום שבו נפלה הבורסה, המקלט העיקרי של המוכרים בלבד היה אג"ח של האוצר האמריקני, גם אם עכשיו הן רק AA.

אקט המחיקה כשלעצמו היה שווה-הערך הפיננסי של הפלת המגדלים התאומים. אוסמה בן-לאדן התפאר פעם, כי בעזרת שני מגדלים ופנטגון אחד הוא הצליח למחוק טריליון דולר מכלכלת ארה"ב. המגדלים כשלעצמם כמובן לא היו שווים טריליון (אם כי הרוגיהם היו שווים הרבה יותר). הטריליון נמחק מפני שההתקפה על המגדלים באה בעיצומם של ספקות לגבי שגשוגה הכלכלי של אמריקה, כאשר כשרון הניווט של וושינגטון לא מילא איש התפעלות או ביטחון.

כיוצא בזה הטריליון שנמחקו ביום המסחר הראשון לאחר הנמכת הדירוג של S&P. היא, סוכנות הדירוג, חדלה לעורר ביטחון או התפעלות מזמן שהעניקה ציוני AAA לאג"חי משכנתאות פוחזות, אלה שהרסו את ליהמן ברדרס בסתיו 2008, והתקרבו למוטט את המערכת הפיננסית העולמית.

מנכ"ל S&P נעשה גיבור בעיתונות ההודית, כן הודית. הסיבה הפרובינציאלית בהחלט הייתה שהוא ילד הודי שעלה לגדולה, ושמט את הקרקע מתחת לרגלי ארה"ב. התפעלותם של ההודים מזכירה אולי את התפעלותו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו (בסיבוב הראשון, לפני 13 שנה ויותר) מן ההאקר עם החצ'קונים, פאר הנוער הישראלי, שפרץ במו ידיו את חומות ההגנה הווירטואליות של הפנטגון.

"תחתית כפולה"

קשה עכשיו להאמין שהמשק האמריקני ייחלץ ממיתון. תרחיש האימים המלווה כל התאוששות כלכלית, ובדרך כלל אינו מתממש, עומד עכשיו על סף מימוש: כן, תהיה "תחתית כפולה"; כן, יהיה מיתון (זאת אומרת, לפחות שני רבעונים של הצטמקות) לאחר התאוששות חיוורת להחריד, זמן קצר יחסית לאחר סוף המיתון הקודם. זה האחרון, הקשה ביותר זה שמונים שנה, הסתיים פורמלית ביוני 2009. יתכן מאוד שנתוני התמ"ג הבאים, או הרוויזיה התקופתית שלהם, יראו כי בעצם אמריקה כבר הייתה במיתון בשבוע שבו נמחקה ה-A השלישית.

למען האמת, זה לא כל-כך משנה. מעט מאוד אמריקנים חושבים בימים האלה שארצם משגשגת, תהיה הסטטיסטיקה אשר תהיה. נתוני התמ"ג מייצגים אמות מידה הכרחיות, אולי, של כלכלנים. אבל חודשים רבים עוברים, לפעמים שנים, לפני שהמים הגואים מחלצים את כל הסירות מן השרטון.

ג'ורג' בוש האב למד את זה על בשרו. הוא ניסה לחזור ולהיבחר בנובמבר 1992. להלכה, זה היה שמונה חודשים לאחר שהסתיים המיתון הקודם. הסירות עדיין היו תקועות. ערב הבחירות, הוא ניסה את כוחו בשיכנוע סטטיסטי. "הכלכלה צמחה בשני אחוזים ברבעון האחרון", הוא ציטט את הנתונים הנכונים בהחלט. הוא היה הרפובליקני הראשון זה שישים שנה שלא הצליח לחזור ולהיבחר לנשיא.

מה שמביא אותנו אל הדייר הנוכחי בבית הלבן, זה העומד בעיצומו של ניסיון עתיר-מזומנים לחזור ולהיבחר. הבחירות לנשיאות יהיו בעוד 15 חודשים, כברת-זמן לא ארוכה בלוח האמריקני. אצל הרפובליקנים, המאבק נמצא כבר בשלב מתקדם יחסית, אם כי האי-ודאויות אינן מתמעטות. והן אינן מתמעטות, מפני שפגיעותו של ברק אובמה גדולה במידה ניכרת מזו של רוב הנשיאים. מאז נוסף לפני 60 שנה התיקון לחוקה המגביל נשיא לשתי כהונות, שום נשיא לא ויתר על הניסיון לחזור ולהיבחר לתקופה שנייה. רק שניים, ג'ימי קרטר הדמוקרטי ובוש האב נכשלו. (שלישי, ג'רלד פורד, לא נבחר אפילו לכהונה ראשונה.)

ריח דם עומד באוויר, סליחה על המטאפורה.

מה זה כאן, ראש ממשלה?

נשיאים יכולים בדרך כלל לסמוך על ההילה של נשיאותם. זה מה שמבדיל אותם מראשי ממשלה במשטרים פרלמנטריים. האחרונים סובלים מן התוצאות של פמיליאריות ואפילו של קירבה פיזית אל ספסלי האופוזיציה. יש לעומת זאת משהו מלכותי בנשיא, המחייב אנשים לדבר בנימוס, גם כאשר אינם מסכימים אתו. לא הפעם. הנשיא הזה מעורר שיעורים כאלה של חוסר דרך-ארץ, עד שלפעמים הוא מזכיר ראש ממשלה בריטי, שלא להגיד ישראלי.

אינני יודע אם מישהו ניסה לכמת את סיכוייו הפוליטיים של נשיא באמצעות מדד של חוסר דרך-ארץ. במדד הזה, הנשיא אובמה היה צונח במהירות. קחו למשל שני עמודים אדיטוריאליים מנוגדים לחלוטין זה לזה: של ה"וול סטריט ג'ורנל" ושל ה"ניו יורק טיימס". הראשון הוא הבמה האינטלקטואלית החשובה ביותר של הימין הנוקשה, הן בפיננסים והן בענייני חוץ; השני הוא הבמה החשובה ביותר של השמאל הליברלי.

הראשון פרסם השבוע רשימה אולי חסרת תקדים בנימתה. כתב אותה פרשן קבוע לעניינים בינלאומיים, ברט סטיבנס, שהיה בצעירותו הלא-רחוקה העורך הראשי של ה"ג'רוזלם פוסט". הוא הכריז בה, שהנשיא אובמה הוא "טיפש", ו"טיפשותו", לא שמאלניותו, עומדת ביסוד כישלונותיו הכלכליים והחיצוניים. אין זה כלל מן הנמנע שזו הרשימה הגסה ביותר שהופיעה אי פעם בעיתון אמריקני רציני.

ה"ניו יורק טיימס", לעומת זאת, פרסם בתחילת השבוע רשימה ארוכה (וארכנית) מאת פרופסור לפסיכולוגיה, תחת הכותרת "מה קרה לאובמה". היא סתמה בעצם את הגולל על תקוות השמאל שהנשיא יתעשת. הכותב התלונן שהנשיא אינו מסוגל להציג משוואה פשוטה שתסביר איך התעורר המשבר ואיך ייפתר. הואיל והנשיא רגיל להציג את שני הצדדים של כל עניין, הוא אינו מסוגל להטיל את האשמה על אלה הראויים לה. השמאל הליברלי חושב כמובן שהימין השמרני אשם במשבר הכלכלי. אפשר להתווכח עם הדעה הזו, אבל קשה להתווכח עם הציפיה, שנשיא מן השמאל יאשים את הימין.

מדוע ברק אובמה אינו עושה כן? "כמו רוב האמריקנים", כותב הפרופסור, "אין לי כל מושג במה ברק אובמה מאמין בעניין כלשהו". אכן, דברים כדרבונות, והם מייצגים עכשיו פלח ניכר מאוד של הבוחרים. אחרים מרחיקים עוד יותר, ואומרים ש"אובמה אינו מאמין בשום דבר".

תהיה האמת אשר תהיה, זה הרושם. הימין איבד את העכבות, השמאל איבד את האמון, הבורסה מאבדת את הרצפה. סקר המעקב האחרון של מכון גאלופ (סמכותי פחות מסקרים רגילים בגלל שיטות הדגימה שלו) מראה שרק 42% תומכים בבחירתו מחדש. בשעה הזו, חודש אחד לפני הפתיחה המסורתית של מערכת הבחירות, סיכויי אובמה נראים קטנים ממה שהיו מאז ומעולם. יש לו הרבה כסף. מועמדי האופוזיציה מעוררים ספקות והתנגדות. אבל הנשיא הזה הפגין מחסור דרמטי בכישרונות פוליטיים. אל-נא תהמרו את הפסדי הבורסה שלכם על עוד ארבע שנים של אובמה.