הג'יבריש של שוק ההון

שר האוצר, יובל שטייניץ, ביקש השבוע מיוזמי המחאה להיות קשובים ולא להיות אטומים למה שמתרחש בשווקים הפיננסיים ולמשבר הפיננסי שמחלחל במהירות גם לכלכלה הריאלית.

מה ששטייניץ ניסה לומר ליוזמי המחאה הוא דבר פשוט: רדו מהעץ הגבוה שאליו כביכול טיפסתם, עכשיו יש לנו עסק עם משבר שממדיו עצומים. שטייניץ טועה: דווקא המשבר הוא הסיבה הטובה ביותר למחאה, משום שהוא חשף כיצד הסמל הבולט ביותר של הכלכלה החופשית הקיצונית וחסרת המעצורים והאיזונים - שוקי ההון - הפך למנגנון משוכלל מאוד, שמרחיב פערים חברתיים, מעביר כסף מרבים למעטים וגורם נזקים למיליוני אנשים חפים מפשע.

הדרך הטובה ביותר להבין כיצד הפכו שוקי הון למנגנון של עושק וקיפוח המשתמש בכספם של האחרים (הרוב) כדי להעשיר קבוצה קטנה מאוד היא באמצעות כמה ביטויים שנהירים מאוד לברנז'ה השוק-הונית בארץ ובעולם, אבל ברורים הרבה פחות לרוב הציבור.

מינוף

אשראי הוא מצרך חשוב בכל עסק, מעסק קטן ועד עסק בינוני וגדול. הוא סם החיים של העסקים, מנוף להתפתחותם ומכשיר לגיטימי של היזמים. אלא שהשאלה היא לא למה צריך אשראי, אלא למי הוא ניתן, למה הוא ניתן, באיזה מחיר ומה המידתיות שלו (כלומר, חלקו מהיקף העסקה או העסקים, שלעתים הוא גדול מדי). ובכן, כמו אי-השוויון החברתי, גם אי-השוויון בהקצאת אשראי בישראל הוא מהגדולים בעולם. כלומר, יותר מדי אשראי, הן מהבנקים והן מהגופים המוסדיים, ניתן למעט מאוד קבוצות עסקיות ומשאיר בצד את העסקים הקטנים והבינוניים, שמהווים כ-50%-60% מהתוצר העסקי במשק.

האבסורד הוא שמחיר ההון של הבנקים הופך פתאום נמוך מאוד כאשר הם מממנים עסקים של פירמות גדולות או יחידים בעסקאות ממונפות (שלא תורמות דבר מבחינה משקית, לא לתעסוקה ולא לצמיחה).

הריבית שנדרשה מאילן בן-דב על ההלוואה לעסקת פרטנר , למשל, הייתה נמוכה מהריבית על הלוואת משכנתא, אף שההלוואה לבן-דב הייתה הרבה יותר מסוכנת. אחת הסיבות לכך היא הקליקה, הברנז'ה של הבנקאים ואנשי העסקים, שמחוברים יחד חברתית ותפיסתית. הם מבלים באותם קוקטיילים ולעתים על אותה יאכטה.

נון-ריקורס

פטנט להלוואות שהומצא לטובת יחידי סגולה. ההלוואה היא "ללא חזרה ללווה", כלומר, רק הנכס הנרכש משועבד לטובת ההלוואה. אם מחירו של הנכס עולה, יחידי הסגולה מתעשרים. אם הנכס מתרושש, מעניקי ההלוואה נוטלים את הנכס ששווה הרבה פחות ומוחקים את ההלוואה ליחידי הסגולה.

כך הופכות המערכת הבנקאית ומערכת שוק ההון (באמצעות איגרות החוב) למנגנון שנותן הזדמנות ליחידי הסגולה להתעשר עוד ועוד, אפילו אם הם נכשלו פעם אחר פעם.

נגזרים

שוקי ההון משופעים במכשירים מורכבים, עתירי מינוף, נגזרים על נגזרים, מסחר ארביטראז' ומסחר ספקולטיבי, עם שמות קוד שרק קבוצה מצומצמת יחסית מבינה, ומעטים עוד יותר מסוגלים להסביר אותם. זו כלכלה פיננסית שקמה על יוצרה (הכלכלה הריאלית) שהתנפחה והלכה עם ההתקדמות הטכנולוגית ומהפכת המחשוב, וגורמת תנודות אלימות בשווקים בתדירות גבוהה.

למפקחים ולממשלות אין ההבנה או היכולת להתמודד עם התחכום והמורכבות של התעשייה המפלצתית הזאת, שבנויה על מוצרים אקזוטיים באשראים מטורפים. בעולם הזה ספקולנטים מרוויחים (ומפסידים) לעתים סכומים בלתי נתפסים תוך זמן קצר, אפילו תוך ימים או תוך שעות (ראו הדיווח על משקיע שהרוויח מיליארדים כשהימר על הורדת הדירוג של ארה"ב).

לכאורה, התעשייה הזאת אמורה הייתה לתרום לניהול סיכונים וליעילות הון. בפועל, מדובר בקזינו שהשחקנים בו (למרבה הצער, השחקנים הם שורה של בנקים גדולים ברחבי העולם שהפכו לקרנות גידור) מהמרים בפראות בכספם של אחרים וכבר חירבו מוסדות פיננסיים גדולים בארה"ב ובאירופה, אילצו את הממשלות להציל אותם (ולהעמיס על עצמן חובות) והובילו לכאוס הפיננסי שחלק מתוצאותיו אנחנו רואים בשבוע האחרון.

IFRS

כללי חשבונאות שמאפשרים לחברות להגיש דוחות ממותקים, שלא לומר מזויפים; דוחות שמשחקים במספרים באמצעות תרגילי לוליינות מרהיבים ומאפשרים לחברות להציג רווחים שלא היו ולא נבראו.

כללי החשבונאות היצירתיים והגמישים משמשים טריק למשיכת כספים "אמיתית" מהחברה, באמצעות דיבידנדים, תוך הישענות על רווחי נייר, רווחים תיאורטיים, רווחים כאילו עתידיים, רווחים וירטואליים או כל רווח אחר שהוא לא ממש אמיתי. הטריק הידוע מכולם הוא שערוך נכסים כלפי מעלה, המאפשר לחברה להציג רווחים ולמשוך דיבידנדים.

השיטה עובדת כך: מדעני החלל של חברות מכובדות להערכות שווי, טיפוסים מאוד-מאוד מקצועיים, מעונבים ושולטים בכל המספרים, מספקים הערכת שווי מפולפלת לנכס מסוים רק אם יונח לידם הצ'ק המתאים. וכמובן, רואי החשבון מצרפים את חתימתם להצגה הזאת, כי למה להם להתעמת עם בעלי החברות, מקור פרנסתם? התוצאה היא שלעתים כסף רב יוצא מהחברה לא בגלל רווח הנובע מדבר אמיתי, אלא בגלל רווח הנובע מתעשיית האוויר של החשבונאות.

הפחתת הון

כינוי בשפה גבוהה לחלוקת דיבידנד חריגה בחברה, בדרך כלל כדי לשרת את חובותיו של בעל השליטה (דוגמאות לא חסרות, מפרטנר ועד בזק). בכל תאגיד יש סכומים הראויים לחלוקת דיבידנדים, שהם רווחיה הנצברים של החברה, אם יש כאלה.

שוק ההון ה"משוכלל" המציא פטנט לעקוף את חלוקת הדיבידנדים השפויה והמאוזנת. אם בעלי השליטה רוצים לחלק דיבידנד חריג, גבוה בהרבה מהסכום שראוי לחלוקה, הם יכולים לחסל כמעט את קופת המזומנים של החברה ולחסל כמעט את הונה העצמי רק כדי לחסל לבסוף את הסיכון שהם קיבלו על עצמם ברכישת השליטה החברה, במינוף האדיב שהעניקו להם הבנקים והמוסדיים בשוק ההון.

מה הם צריכים לעשות בשביל זה? לא להאמין! הם צריכים לגשת לבית המשפט כדי לקבל פתק שיאשר את החלוקה החריגה ולהסביר לבית המשפט המלומד מדוע משיכת הדיבידנד החריג לא תיפגע ביכולת הפירעון של החברה. וזה נעשה בקלי-קלות. בית המשפט המלומד יקבל בדרך כלל חוות דעת מאוד-מאוד מלומדת, מאחד מרואי החשבון, עורכי הדין או חברות הייעוץ והערכות השווי המובילות והמקושרות בישראל (שבמקרה גם עבר דרכם צ'ק מאוד נדיב של החברה) שאכן מאשר שמשיכת הדיבידנד הענקית אינה מסכנת את החברה.

הנייר הרי סובל הכול, הכסף גם קונה את הנייר שסובל הכול, והכסף שקונה את הנייר שסובל הכול מכשיר את השרץ. בשפה חשבונאית תקנית זה נקרא בשם המיופייף "הפחתת הון". בשפה עממית תקנית ראוי לכנות זאת: "חליבת הון".

EBITDA

מושג שהאנליסטים בשוק ההון מחבבים מאוד ומרבים להשתמש בו בגיליונות האקסל שלהם. פירושו רווח לפני ריבית, מס, פחת והוצאות אחרות. זה מאפשר להם, כביכול, להשוות בין חברות בעלות רמות מינוף שונות, אלא שיש כמה מקרים שבהם סיפור רווח ה-EBITDA משווק לציבור כי אין לחברות דברים חכמים לספר על הרווח הנקי או האמיתי שלהן (תזרים מפעילות שוטפת). בחלק מהמקרים זה מאפשר לספר על רווח כלשהו בלי להרוויח באמת.

בוול-סטריט, סיפרנו כבר באחד הטורים הקודמים, הסתובבה פעם בדיחה ש-EBITDA זה בעצם ראשי תיבות של Earning Before I Tricked the Dumb Auditor (כלומר, רווחים לפני ש"סידרתי" את מבקר הדוחות המטומטם). זו בדיחה לא מוצלחת במיוחד, כי לרואי החשבון, למבקר הדוחות ולחברה עצמה יש זהות אינטרסים: שניהם מסדרים את המשקיעים. וברוח הרווחים הלא-ממש רווחים, אפשר גם להמציא רווח מסוג חדש: רווח ללא מס, ללא ריבית, ללא פחת, ללא הוצאות תפעוליות וללא הוצאות גולמיות. כלומר, הרווח הוא ההכנסות. כך אפשר להעלים כל זכר למילה המגונה "הפסד".

ויש עוד הרבה מאוד מושגים שוברי שיניים, ג'יבריש שוק-הוני, אבל העניין, אנחנו מקווים, כבר ברור: שוקי ההון לא רק הפכו למנגנון שמעביר הרבה מאוד כסף מהרבה מאוד אנשים למעט מאוד אנשים, אלא למפלצת שמחוללת משברים בכלכלה הריאלית. במשברים האלה נפגעים כמובן מיליוני עובדים ברחבי העולם, שייאלצו לשלם עתה את המחיר של הימורים פיננסיים פרועים.