חמש שנים עברו חלפו מאז התפוצצה בועת הנדל"ן בארה"ב, וכשנדמה שהכול כבר נכתב על הנושא, מפרסם הבנק המרכזי האמריקני מחקר חדש שבדק מה עלה בגורל הקורבנות הראשיים - אלה שביתם עוקל.
הבדיקה של הפדרל ריזרב מפריכה הרבה מההנחות הרווחות לגבי הנושא בקרב הציבור, שאגב מבוססות בעיקר על אנקדוטות בעיתונות. עד היום פורסמו מעט מאוד מחקרים שבדקו, לעומק, מה קרה לאותם לווים שפיגרו בתשלומי המשכנתא, בחודשים ובשנים שלאחר קבלת התראה לפני עיקול הבית.
כמעט 50% לא יצאו מהבית
הנתון המפתיע ביותר אולי הוא שגם שנתיים לאחר שקבלו התראת עיקול, כמעט מחצית מהאנשים המשיכו לגור בביתם (ראו תרשים). וזאת, למרות שהליך העיקול - שעלול להסתיים במימוש המשכנתא ופינוי מהבית - אמור להסתיים בתוך פרק זמן של שנתיים. מתברר, שגם כשהגרוע מכל קורה ומגיע המכתב מהבנק, לא כלו עדיין הקיצים וניתן להתעקש ולהישאר בבית באחוז הצלחה לא מבוטל.
אלו שהצליחו להישאר בבית הם קרוב לוודאי לווים שעלה בידם למחזר את המשכנתא או להגיע להסדר כלשהו עם הבנק.
הסיכוי להישאר בבית לאחר ההתראה גדול יותר אם אתה תושב של מדינה בה הליך העיקול חייב לעבור דרך בית משפט - כמו בניו-יורק, להבדיל מטקסס. הוא גם גדול יותר אם אתה גר באזור שבו עלו מאוד מחירי הבתים בשנתיים שלפני ההתראה, מה שמקל על מחזור המשכנתא אם הבית עדיין שווה יותר מיתרת המשכנתא הישנה.
מה לגבי המחצית השנייה? כאמור, שנתיים לאחר ההתראה למעלה ממחצית מהאנשים עזבו את הבית, לעומת שיעור של 23% בקרב קבוצת הביקורת (ראו מסגרת), פי שניים בערך.
הפער בין שתי הקבוצות מתרחב בשנה הראשונה והשנייה, לאחר ההתראה, ואחר כך מתייצב על רמה של 23 נקודות אחוז. ההתייצבות מרמזת על כך שמעברי הדירה מהשנה השנייה ואילך לא קשורים לעיקול, אלא לנסיבות אחרות שכנראה משפיעות בצורה דומה על אנשי שתי הקבוצות.
משלב זה נותר לבדוק מה עלה בגורל של אותה "מחצית שנייה" - מי שעזבו את הבית בפועל. נמצא שגודל משק הבית שלהם לא השתנה בצורה משמעותית (גם לא בקבוצת הביקורת) - 2.27 נפשות לפני העזיבה, לעומת 2.24 נפשות אחריה.
עם זאת, רק 18% מהעוזבים נשארו לחיות עם אותם אנשים בדיוק במסגרת משק הבית שלהם, בהשוואה לכמעט 50% מאנשי קבוצת הביקורת. ההסבר הצפוי ביותר הוא כנראה אחוז המתגרשים הגבוה, בעקבות המשבר הכלכלי והעזיבה הכפויה של הבית. הסבר נוסף הוא שאירוע כמו פטירת אחד מהמפרנסים עלול לגרום גם לפינוי מהבית בגלל פיגור בתשלומי המשכנתא, וגם, מתוך הגדרה, לשינוי בהרכב משק הבית.
אם בהרכב משק בית עסקינן, נדמה שהכי הרבה סיפורי צבע בעידן הפוסט-בועתי נכתבו על תופעה שבה שניים-שלושה דורות מצטופפים תחת אותה קורת גג כדי להוריד את ההוצאה על דיור. המחקר מכניס את הסיפור לפרופורציה, ומגלה שרק 12% מהמפונים עברו לגור עם בן דור אחר - שהוגדר כמישהו שמבוגר מהם בעשרים שנים או יותר, מה שמראה שחזרה לגור עם ההורים, לא כל שכן עם הסבתא, היא ממש לא כוס התה של האמריקני הממוצע.
80% מהעוזבים עברו לשכירות
2% בלבד מהעוזבים היו שנתיים לאחר ההתראה עם משכנתא שרשומה על שמם. עוד 17% מהם חיו במשק בית בו למישהו אחר הייתה משכנתא על שמו. זאת לעומת 77% ו-81%, בהתאמה, בקבוצת הביקורת. אם נגדיר משכנתא כמייצגת בעלות על בית, נגלה ששיעור קטן מאוד - פחות מחמישית - ממי שעזבו את ביתם חיו שנתיים אחרי העזיבה הטראומטית בבית בבעלותם או בבעלות משפחתם.
לאיפה עקרו העוזבים? ניתן להגיד שארבעה מכל חמישה עברו לגור בשכירות. 60% עברו לבית פרטי (Single house), ועוד 23% עברו למקבצי דיור להשכרה (Multifamily). דפוס זה בקרב בעלי בתים לשעבר מסבירה את ההתחממות של שוק השכירות, שאומנם מיטיבה עם המשכירים, אבל מכבידה בצורה הולכת וגוברת על מעמד הביניים האמריקני.
רבות דובר על הגמישות המופלאה של העובד האמריקני שיהיה מוכן לעבור במהלך סוף שבוע אחד מניו-יורק ללוס אנג'לס, בעקבות הצעה למקום עבודה טוב יותר. התיאור הזה לא כל כך רלבנטי, כנראה, למושאי המחקר הנוכחי. שני שלישים מהעוזבים עברו לגור במקום אחר בתוך גבולות המחוז שלהם (כאשר יש מחוזות שגדולים פי שניים ממדינת ישראל), עוד 20% עברו מחוז אך נשארו באותה מדינה, ורק 14% עקרו למדינה אחרת.
עקב התראת עיקול שיעור הלווים שעזבו את ביתם
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
