טקטיקה שמקטיקה: על הבורות של הפרמיירליג

בסוף השבוע התחילה עונה חדשה בליגה המרתקת בעולם. הפרמיירליג האנגלית היא הליגה הפופולארית והעשירה ביותר, בזכות אוהדים מסורים בכל רחבי הגלובוס. לאנגלים יש ליגה מותחת, משחקים פיזיים ומהירים, משחקי מוחות ויריבויות ניצחות על המגרש ומחוצה לו. רק דבר אחד העולם לא זוכה לקבל מאנגליה: חידושים טקטיים.

בראיון עם העיתונאי ג'ונתן ווילסון, שכתב את ספר הטקטיקה "להפוך את הפירמידה", שאל שדר רדיו רסוננס, שון גיטין: "כשאתה אומר שטקטיקה זה לא רק מערך על המגרש, למה אתה מתכוון?". ווילסון נאנח. הוא מתכוון למשל גם לסטייל, לסגנון משחק, התחיל להסביר. אין ספק שבכל הקשור לטקטיקה של הכדורגל, האנגלים מפגרים אחרי שאר העולם. מולדת הכדורגל מסרבת שוב ושוב להכיר בהתקדמות שהענף עושה מחוצה לה.

***

למען האמת, זה תמיד היה כך. התבוסה 3-6 בוומבלי להונגריה ב-1953, למשל, בה גילו האנגלים הבטוחים בעצמם עד לכדי שחצנות, שההונגרים לא רק משחקים בעמדות שונות מהם, אלא גם, למען השם, מחליפים ביניהם מקומות (!).

ב-1960 אמר המאמן האיטלקי האגדי הלניו הררה, אבי שיטת ה"קטנאצ'ו", אחרי שהביס עם ברצלונה את אלופת אנגליה וולבס: "אתם באנגליה משחקים בסגנון שננטש ביבשת לפני שנים ארוכות. כשזה מגיע לכדורגל מודרני, הבריטים החמיצו את האבולוציה". זה המשיך עם סידרת הפסדים של אלופת אנגליה בשנות השבעים, ליברפול, בגביע האלופות, עד שהפסד צורב במיוחד לכוכב האדום בלגרד ב-1973 שינה את הסיטואציה. ליברפול הפכה, באמצעות אימוץ סגנון המשחק של החזקת כדור ומסירות לשטח ריק, לקבוצה ששלטה באנגליה ובאירופה עד לאסון הייזל.

מאז שוב נתקעו האנגלים. יחסית לכוחה הפיננסי, הליגה האנגלית היא כישלון כשזה מגיע לשדה הקרב הכלל אירופי: ליגת האלופות. ב-20 השנים שחלפו מאז חזרו האנגלים למפעל, אחרי שהושעו ממנו לחמש שנים בעקבות מאורעות הייזל, זכו הנציגות האנגליות רק שלוש פעמים בתואר. הספרדים זכו שבע פעמים, בעוד הקבוצות האיטלקיות רשמו חמש זכיות. וזאת למרות שאנגליה תמיד שלחה את כמות הנציגות המקסימלית למפעל.

***

בספרו, מסביר ג'ונתן ווילסון כבר בהקדמה: "כמו בתחומים אחרים, האנגלים, בסופו של דבר, הראו שהם אינם מוכנים להתמודד עם המופשט". זה נכון במיוחד היום. שחקן אנגלי שיקבל הוראה, אחרי איבוד כדור, לחפות ולהכפיל את הלחץ על מוביל הכדור היריב בטרם זה יוכל להתאפס - רק יסתכל על המאמן בכעס. מאמן שרוצה לזכות לקצת עדנה במועדון שלו, יצטרך להסביר לאותו שחקן שעליו לסייע לחבר בצרה, זה ששומר על מוביל הכדור. את זה השחקן האנגלי עוד יכול להבין. מושגים פשוטים הלקוחים מעולמו של הכדורגלן הם המפתח, בחברה שמרנית הקנאית לנושא המעמדות, שעדיין לא מאפשרת חינוך המוני איכותי.

אבל השחקן האנגלי הוא לא הסיבה היחידה לפיגור הטקטי. גם המאמנים האנגלים מבטאים מורת רוח ושאט נפש מהענף התיאורטי הזה. אפילו על ביל שנקלי ידוע שהשתעמם כל כך בקורס של שבוע על טקטיקה, עד שעזב אחרי יומיים. וגם הקהל האנגלי דורש משחק פיזי, מהיר ואינטנסיבי, בלי שמונצעס טקטיים. בדיוק כמו שניתן לראות מליברפול של קני דאלגליש. אבל סגנון משחק כמו זה של ברצלונה דורש הבנה טקטית עמוקה וארוכת שנים. זו הסיבה שבאנגליה כמעט ואין קבוצות המשחקות בסגנון קבוע ומוכר הנשמר על פני שנים ומשתפר והולך - כמו ברצלונה, או ריאל לעתים, בילבאו הכוחנית והמהירה, או מילאן של סאקי וממשיכי דרכו, אינטר הבונקריסטית, בורוסיה דורטמונד הלוחצת ועוד. ביבשת זה נחשב לאידיאל, שמירה על דרך משחק ואימון קבוע לאורך שנים, תוך התפתחות בהתאם ליריבות ולחומר השחקנים.

יש לפרמיירליג כמובן את היוצא מן הכלל שלה, שמוכיח את הכלל - מאמן צרפתי ששינה לחלוטין את דרך המשחק של הקבוצה שלו. ארסן ונגר לקח קבוצה שהיתה ידועה כהגנתית וקשוחה, והפך את ארסנל לחוות גידול לכשרונות צעירים מרחבי היבשת. אבל בגלל שהוא נתקל ללא הרף בהתנגדות ובהמלצות לחזור לעבר, הוא הפך למקובע באשר לטקטיקה שלו. בגלל שהפסיק להתפתח, ולהסתגל לליגה שסביבו, הפכה ארסנל בהדרכתו מווינרית פופולארית לנושא לבדיחות על לוזריות.

אי אפשר כמובן שלא להטיל לפחות חלק מהאשמה גם על כתפי הבעלים החדשים בפרמיירליג. האוליגרכים, איילי הנפט והשייח'ים, וגם חובבי הפרנצ'ייזים מאמריקה. בעלים מהזן הזה לא רוכשים "שחקן אגף מצויין ומהיר עם רגל הפוכה לאגף כדי שייתן יותר וורסטיליות למערך במשחקים נגד קבוצות מתגוננות", לדוגמא. הם מעדיפים שמות גדולים, לרוב ממדינות אחרות. לפעמים זה מצליח, לפעמים השחקנים נכשלים בגלל אופי המשחק בפרמיירליג. כמובן שהדוגמא האולטימטיבית היא של מנצ'סטר סיטי - שרכשה בשנים האחרונות שבעה חלוצים משש מדינות וארבע ליגות שונות, ועוד בסגל של מאמן כרוברטו מאנצ'יני שמשחק בדרך כלל עם חלוץ בודד. לכן לא יהיה לקבוצה בעתיד הנראה לעין סגנון משחק ייחודי.

אבל האם סגנון משחק ייחודי בכלל נחוץ? כן: חוץ מארסנל, שהקיבעון הטקטי שלה בעידן ונגר עובד לרעתה, יש דוגמא הפוכה, לקבוצה אחת באנגליה שיש לה סגנון ייחודי שגם עובד לה. המאמן שלה הוא גאון טקטי, אבל כדי לא להפחיד שחקנים ואוהדים, הוא לא מסגיר זאת. כבר 25 שנה. מדובר כמובן בסר אלכס פרגוסון ובמנצ'סטר יונייטד. אין שום הסבר אחר להצלחה הפנומנלית של הקבוצה. ב-18 שנות פרמיירליג זכה פרגוסון ב-12 אליפויות. בלי יונייטד, לאנגליה יש ב-20 השנים האחרונות רק זכיה בודדת בליגת האלופות.

כשמנתחים את המשחקים של יונייטד, מגלים שהמערך שלה השתנה מאד עם השנים: 4-2-3-1, 4-4-2, 4-4-1-1, ועוד. אבל הסגנון תמיד נשאר דומה: העברת כובד המשקל במהירות קדימה אחרי זכייה בכדור, תנועה בלי כדור, ניסיון למשוך את קווי המערך של היריב אלה מאלה כדי למסור כדורים לשטחים ריקים ביניהם, והגעה מהירה לסיומת. הגנתית, מנצ'סטר יונייטד מצמצמת את קווי המערך שלה, אך לא יוצאת ממנו. פרגוסון יודע ששינוי מתמיד הוא נשק מעולה בליגה בה הטקטיקה היא נגזרת של הסגל שנקנה ומתבטאת במערך בלבד.

***

לכן שוב יהיה המאבק על אליפות הפרמיירליג בין יונייטד וצ'לסי. כי רומן אברמוביץ', האבטיפוס של האוליגרך, מביו קצת בכדורגל. והוא עדיין מנסה לתקן את הטעות שבפיטורי מוריניו ומינוי אברם גרנט, עליו כתב אתר הטקטיקה zonalmarking.com ש"טקטית, אין לו שמץ של מושג". ולכן גם הושקע כסף כה רב במאמן כמו אנדרה וילאש-בואש, שמזכיר את מוריניו ויכול להחדיר בצ'לסי טקטיקה וסגנון משחק. אם הפורטוגלי החדש יעמוד בציפיות, יהיה קרב גדול על האליפות. אם לא, שוב יחייך הסקוטי עם גביע האליפות ויצחק בליבו על האנגלים.