נא להכיר: "דפני ליף" של נתניה - רחלי יוסף משכונת דורה

חצי שעה לפני המועד, כיכר העצמאות בנתניה נראית כמו בכל מוצאי שבת. מאות תיירים מצרפת בבתי הקפה, ילדים מחכים לסיום התפילה בבית הכנסת "כתר תורה" הסמוך, אחרים מקפצים על מתקן מתנפח בצורת דב פנדה. זה מתחיל להיראות כמו אכזבה, אבל אז באה עוד משפחה, ועוד אחת. באנו כדי להיות חלק מהדבר הזה, מהמחאה הזאת, זה מה שכולם אומרים פה.

"אנחנו אסירון הביניים", אומר אחד השלטים של אחת המשפחות שהגיעה מכפר יונה. עוזי הוא עצמאי בשוק ההון, לי היא עובדת בנק. "זה לא אומר שגם לנו לא קשה", הוא מרגיש צורך להתנצל. הם מגיעים עם שלושת הילדים, שכבר ביקרו בהפגנה דומה במודיעין. "אנחנו מחזקים את הפריפריה", אומר עוזי, ומסביר שזו לא בושה לרצות קצת הכנסה פנויה, איזה טיסה לחו"ל פעם בשנה. נורית כהן, ילידת נתניה, מספרת על ארבעה ילדים שכבר עזבו את הבית, שניים מהם נשואים, ואף אחד מהם לא הצליח עדיין לקנות דירה. "אני מזדהה מאוד עם המאבק הזה. הצעירים האלה מחזקים את העתיד שלנו, ואני פה כדי לחזק אותם. אני מקווה שהממשלה תקשיב להם".

מנהיגה מקומית

בכל עיר יש איזו דפנה ליף אחת, אלמונית שנושאת את דגל המהפכה והיא אפילו לא יודעת שהיא כזאת. כאן בנתניה קוראים לה רחלי יוסף. בת 23 בסך הכול, כבר אמא לשירה בת השנתיים. על צדק חברתי וסדר כלכלי חדש היא לא למדה באיזה ערב שירה בשדרות רוטשילד. יוסף מגיעה משכונת דורה, החצר האחורית של נתניה. שם גרים אלה שלא הצליחו לעזוב. אלה שהמגדלים הנוצצים של רמת פולג הסמוכה רחוקים מהם מרחק שנות דור.

"זו שכונה מוחלשת", היא אומרת לי, לא חלשה. יש יד מכוונת, או יותר נכון יד נעלמה מדי. יוסף, יחד עם קבוצה של צעירים נוספים מהשכונה, החליטו לפני כשנה שהם יוצאים למלחמה על הבית. לעזוב לא בא בחשבון. "הפריע לנו שלא מחלקים את העוגה כמו שצריך, שלא משקיעים בתשתיות, בחינוך", היא אומרת. יוסף הקימה יחד עם חבריה את מאהל המחאה בצומת פולג, והביאה להפגנה בנתניה את כל אנשי האוהלים שבסביבה, מרעננה עד חדרה. בחורה קטנה יוסף, חייכנית, עם אנרגיות שהולכות ומתחזקות ככל שהכיכר הולכת ומתמלאת. אני מחבב אותה יותר מדפני, זה מה שעובר לי בראש. "למה לא משמיעים מוזיקה שלנו?", שואל אותה מאחורי הקלעים אריה נעים, מנהל המתנ"ס בדורה, כשברקע מתנגן השיר "אורות" של אברהם טל. מה זה "מוזיקה שלנו", אני שואל את יוסף. "אתה יודע, עמיר בניון וכאלה", היא אומרת לי.

את ההפגנה הזאת מנהלים צעירי דורה. שירלי שרעבי מדברת על הפנתרים השחורים בעיניים בורקות. כמה עצוב שבשכונה שלה לא השתנה הרבה מאז, וכמה מרגש שהנה גם דור האייפון והפייסבוק יודע לדבר על מהפכה, אפילו לעשות אחת. מייק סייפו, צעיר ממוצא אתיופי, כובש את הקהל. הוא שואל למה בשנת 2011 ישנם בתי ספר עם 90% אתיופים. הפרדה בין צבעים צריכה להיות רק במכונת כביסה, הוא אומר. "אנחנו רוצים חינוך טוב יותר לילדים שלנו, אנחנו רוצים שינוי". איכשהו, זה נשמע הרבה יותר אותנטי מהצעקה שהשמיע לפני שבועיים אביב גפן, בכיכר פריז בירושלים.

הטקסטים של הקהל בנתניה הם אותם טקסטים של הקהל בתל-אביב. ביבי הביתה, ביבי תתעורר. אבל הלחנים, הם אחרים לגמרי. מחזירים אותי לאצטדיון הקטן ברובע א' באשדוד, אל משחקי הכדורגל של הפועל (זכרה לברכה) בימי שישי. לוקח לי בדיוק דקה עד שאני מצטרף לשירה הזאת, שמלווה בתופים. בתל-אביב לא עשיתי את זה. מבוגרים, צעירים, ילדים, כולם שרים. נכה על כיסא גלגלים שואל מה התשובה להפרטה, וקהל שלם מריע: מדינת רווחה. מאוחר יותר התשובה מתחלפת במילה אחת: מהפכה. מדי פעם אני מתמלא בתחושת ציניות וברצון עז לשאול מי מהמפגינים יצביע 'ליכוד' בבחירות הבאות, אבל אני מוותר. כי רבים אולי יצביעו ליכוד, שוב, אבל אי אפשר לבטל את הערך של המסרים שהשמיעו פה. את התחושה הזאת שנמאס, שהשיטה נכשלה. משהו מכל זה בטח ישנה משהו, גם אם זו לא תהיה אותה מהפכה.

נרקיס ביגואר לבנה

הזמר ליאור נרקיס מחנה את היגואר הלבנה שלו כמה מטרים מהבמה, מטר וחצי ממצלמות הטלוויזיה. איזו טעות זו להגיע עם רכב מנקר כזה להפגנה על צדק חברתי, אני אומר לעצמי, אבל נרקיס לא מתבייש לרגע. "היו לי תקופות פחות טובות בחיים, ואולי יהיו לי תקופות פחות טובות גם בעתיד", הוא אומר לי. אני מחבב אותו מהר מאוד, את נרקיס. איש בלי פוזות, אם שוכחים לרגע את היגואר. "לא גד לתי עם כפית זהב בפה, והיום אני מפרנס כמה משפחות. יש לי ילדים בבית, ואני רוצה שגם הם יגדלו בכבוד. אני פה כי הזמרים המזרחיים צריכים להישמע כמו כל אמן, וזו התקשורת שהציגה את זה כאילו אנחנו לא בתמונה. כבר בשבוע הראשון הגעתי לרוטשילד". גם כנסיית השכל ניגנו פה, וגם הזמר ארז לב ארי והיוצר יוני רועה, בעצמו תושב נתניה. רועה מספר לי שהוא תומך בכל כוחו במחאה הזאת, שהוא לא בדיוק שוחה בכסף. יש לו אפילו רעיון: לקבוע בחוק ששכר הדירה לא יעלה על אחוז מסוים מערך הנכס. אבל מי יקבע את ערך הנכס? שוב אני נגרר לציניות. ליאור נרקיס קופץ כמו ילד על הבמה, צועק "צדק חברתי" כמו אחרון המפגינים. "בעזרת השם, נעשה מהפכה טובה לנו ולילדים שלנו", הוא אומר לקהל. אמן ואמן.