שלוש רעידות אדמה פקדו לאחרונה את ישראל. רעידת אדמה פיזית בעוצמה 4.2 בסולם ריכטר, רעידת אדמה פיננסית-בורסאית בעוצמה 9, ורעידת אדמה חברתית בעוצמה של כמעט 10 בסולם ריכטר, שהמוקד שלה הוא שדרות רוטשילד בת"א.
עם כל הזדהותי עם אנשי המחאה, שאותה ביטאתי במדור זה החודש, עליהם לדעת שהצגת דרישות בלתי הגיוניות היא לא רק בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת", אלא תשמש את מתנגדיהם כדי להציגם כהזויים, כאנרכיסטים וכיו"ב. כזו היא, למשל, הדרישה לחינוך חינם מגיל 3 חודשים. אף ממשלה לא תוכל לעמוד בכך בטווח הנראה לעין.
יותר מזה, אוי לאנשי מעמד הביניים, אם הממשלה תיענה לדרישה כזו. הם, ורק הם, יהיו הקורבנות העיקריים של מדיניות לא אחראית. הם ישלמו את מחירה באבטלה, באינפלציה גבוהה, בשכר ריאלי שחוק, ובזינוק בהחזר המשכנתא החודשי.
שינוי הסדר החברתי מהיסוד? זוהי ציפייה גדולה מדי, לפחות בשלב זה.
אז למה הם כן יכולים לצפות? הם יכולים ורשאים לצפות לשינויים בסדרי העדיפויות של הממשלה ולשינוי בחלוקת העוגה, אבל במידה מוגבלת. אלה יהיו הישגים לא מבוטלים, שהמחאה עשויה לייצר בשנתיים הקרובות.
המחוג של מטוטלת המדיניות הכלכלית נע בעשור האחרון כמעט עד לקצה שלה, לעבר קפיטליזם מוקצן וחזירי. כעת הוא צפוי לנוע לקראת אמצע המטוטלת, אך כרגע לא להגיע לשם.
מנקודת ראותו של רה"מ, בנימין נתניהו, יש במחאה הזו הזדמנות גדולה. נתניהו, נאמן למשנתו האידיאולוגית, לא יבצע מהפך של 180 מעלות, וגם לא של 60 מעלות. אבל הוא יכול לבצע כמה שינויים, שיכולים לתת מענה לאנשי המחאה, בלי לפגוע ביסודות מדיניותו ומשנתו האידאולוגית.
ההיסטוריה הכלכלית של ישראל מוכיחה, שרק במצב משברי יכולה ממשלה לעשות מעשה. כך היה עם תוכנית הייצוב ב-1985, וכך היה ב-2003. המחאה מבית והכלכלה השברירית בעולם מספקות לנתניהו את התנאים לעשות זאת. על הממשלה לחזור ולקחת אחריות, ולו חלקית, על תחומים שהממשלות האחרונות התנערו מהם. עליה לשנות סדרי עדיפויות בין תקציב הביטחון לתקציבי הרווחה, לשנות את חלוקת נטל המיסים בין מעמד הביניים לעשירון העליון, ולפעול להפחתת יוקר המחיה. גם אם פרטי התוכנית הכלכלית עדיין אינם ידועים, אפשר כבר להעריך את כיווניה העיקריים:
1. בתחום המיסוי: שינוי בעוגת ההכנסות של המדינה, בלי לפגוע בסה"כ הכללי שלה: עצירת הפחתת מס החברות; הפחתת שיעור המע"מ ב-2%. שינויים בשיעורי המס, שיקלו על מקבלי השכר בשכבת הביניים ויכבידו על העשירון העליון; הקמת ועדה שתחליט אם להטיל מס עיזבון ובאיזה אופן.
2. בתחום המחירים: לחץ על המחירים כלפי מטה באמצעות שורת צעדים: הפחתת המע"מ; הפחתת מיסי קנייה ופתיחה מאסיבית נוספת של המשק לתחרות מיבוא; התערבות נקודתית ב"כשלי שוק" כפי שנעשה בסלולר, בדלק, וכיו"ב; פיקוח על מחירים במוצרים ספציפיים (במידה מוגבלת מאוד).
3. בתחום הנדל"ן: הגדלת היצע הדירות להשכרה ולמכירה והשגת התייצבות, ואח"כ ירידה במחירי הדירות לרכישה ולהשכרה: חוק הסופרטנקר, שכבר עבר, ושינויי מיסוי שכבר אושרו, ומעודדים למכור דירות עד סוף 2012; תמרוץ להפיכת משרדים ישנים לדירות מגורים ולהשכרת דירות ריקות (בשיטת המקל והגזר).
4. בתחום עידוד הפריפריה: החזרת סבסוד המשכנתאות לזוגות צעירים, חידוש הבנייה הציבורית והגדלת התמריצים להעסקת עובדים בפריפריה.
5. בתחום מבנה השוק: עידוד עסקים קטנים ובינוניים על-חשבון עסקים גדולים והגברת התחרות במשק: הפרדה בין החזקות ריאליות לבין החזקות פיננסיות; הכבדה על פירמידות שליטה; מתן תמריצי מס לעסקים קטנים ובינוניים.
תוכנית כזו לא תתבסס על הגדלת ההוצאות הממשלתיות. אם תהיה הגדלה מכוונת בגירעון, היא תהיה מינורית. הגדלה מאסיבית תהיה "התאבדות פוליטית" של נתניהו. "משמעת השוק" לא תאפשר לו לעשות זאת.
"משמעת שוק" פירושה, שכאשר המדיניות הכלכלית סוטה מ"דרך הישר", תגובת השוק גורמת לה לחזור לנתיב הנכון. זה מה שקורה כאשר מדינה נוהגת בחוסר אחריות תקציבית ומגדילה את הגירעון בצורה מופקרת. מדינה כזו נוהגת כמו משפחה שחיה מעל אמצעיה. הדוגמאות של יוון, פורטוגל, אירלנד ועוד, מדגימות עד כמה צריך להיזהר שלא להגיע לשם.
ובינתיים, המחאה כבר יכולה לזקוף לזכותה ארבעה הישגים גדולים. היא הוציאה את הציבור מאדישותו, יצרה סוג של ערבות הדדית, שמזמן לא נראתה במחוזותינו, יצרה מהפך תודעתי במובן הזה, שניתן לשנות דברים ולכונן חברה יותר צודקת; והיא שינתה את השיח התקשורתי בישראל. את ההישגים האלה, איש לא יוכל לקחת ממנה.
הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
