חיים בסרט מצויר - ראיון עם אלכס אוראל וכמה המלצות חובה

לאלכס אוראל, אנימטור צעיר מרעננה, יש חלק לא מבוטל בהצלחתו של הסרט המצויר "יוגי הדב", אחד מלהיטי אשתקד בקולנוע האמריקני (הכנסות של יותר מ-200 מיליון דולר).

אוראל (38), יליד לונדון, בוגר לימודי אנימציה באקדמיה לאומנות בסן-פרנסיסקו, שעבד בין השאר ב"פיקסאר", הוזנק אל הסט שבועיים לפני תחילת הצילומים כדי לשמש כבמאי האנימציה של הסרט. בראיון ל"גלובס", לרגל פסטיבל הקומיקס והאנימציה שבו הוא יתארח, מספר אוראל כי להפקת הסרט נדרשו כ-250 אנימטורים בתפקידים שונים (אפקטים, תאורה דיגיטלית, יצירת דמויות וחפצים, תנועה של דמויות ועוד), שעליהם פיקח בתהליך שנמשך כשנה.

"בסרט מצולם עם דמויות מונפשות כמו 'יוגי הדב'", אומר אוראל, "במאי האנימציה משמש כיד ימינו של הבמאי לנושא הדמויות המונפשות. העבודה היא מגוונת: עם השחקנים בסט הצילום, מול העורך. בשלב הזה אין עדיין דמויות מונפשות בסרט אז אני מצייר דיגיטלית את הדמויות על גבי כל סצנה במספר תנוחות מתוזמנות, המביעות את מה שהדמות אומרת ועושה. הציורים האלה משמשים את שחקני הקולות וכן את האנימטורים מאוחר יותר בהפקת הסרט הסופי. בשלבים האחרונים אני מבקר את עבודת האנימטורים עם הבמאי ומנחה אותם".

מהם יחסי הכוחות בין במאי הסרט לבמאי האנימציה, ואיך הדבר בא לידי ביטוי ב"יוגי הדוב", גם מבחינת החופש האמנותי?

"בסופו של דבר, הבמאי אחראי על התוצאה, לכן במאי האנימציה יכול רק לייעץ לבמאי. ביוגי הדוב נשכרתי ע"י וורנר ברוס כדי להביא את כל הניסיון שלי מעבודתי בפיקסאר ומפרויקטים שהם מונפשים בלבד. הבמאי, שבא מרקע של צילום ואפקטים, לא היה רגיל להומור הזה ולקח לו זמן להתרגל. עבודה אמנותית משותפת לאורך זמן מחייבת גישה שיתופית ואסרטיבית, שמלווה בשפה מקצועית משלה. לדוגמה, יש אמירה הוליוודית נפוצה:Sharing the creative space. הכוונה היא שכשחולקים במרחב היצירתי עם אמנים אחרים, מקבלים מהם את הרעיונות והביצועים הכי טובים. במאי טוב נותן חזון ברור עם המון מרחב ליצור בו".

הפרויקט הבא של אוראל הוא סרט ראשון שלו כיוצר - סרט אנימציה בשם "עכבר הזעם", שכעת נמצא בשלב פיתוח התסריט. אוראל: "הסיפור הוא על עכבר מעבדה שמקבל כוחות מיוחדים: כשהוא מתרגז, כוח המשיכה סביבו מתהפך. במקביל אני מביים סרט קצר על אותו נושא עם צוות האנימציה שלי בישראל".

אפשר לעשות בישראל סרט שיעמוד בסטנדרטים של סרט אנימציה הוליוודי?

"כיום, סרטים של פיקסאר עולים בין 150 ל-250 מיליון דולר, אך הסטנדרט באולפנים פחות ידועים בארה"ב ובאירופה הוא 25-30 מיליון. בארץ המחיר דומה. בגלל יוקר המחייה, שכר האומנים המוכשרים ביותר די קרוב לאלה במערב ואין תמריצים ממשלתיים שימשכו הפקות אנימציה ואפקטים לארץ. באנגליה וקנדה, לדוגמה, יש החזרי עלויות הפקה של 20% עד 40%, כך שהם מפוצצים בעבודה מאולפנים הוליוודיים, אז ישראלים מוכשרים נוסעים לעבוד שם. לא חבל?".

המלצות לסרטים בפסטיבל:

1."אחוזת בית" - תל-אביב על-פי נחום גוטמן. סרטו של נועם משולם. מופיע בקטגוריית הסרטים הישראלים "אסיף 2011".

עיבוד אנימציה מופלא לציורים שבספרו של נחום גוטמן "עיר קטנה ואנשים בה מעט", על ימיה הראשונים של תל-אביב, אז - אחוזת בית. הסרט הוא פרק בן 8 דקות מתוך סרט אנימציה עלילתי באורך מלא (כעת בהפקה), המתבסס על סיפוריו ועל ציוריו של גוטמן, מתוך הספר הנ"ל.

כיוון שלהתגעגע לא ניתן, כל אשר אפשר הוא להתענג על תיאורי התקופה, כפי שהיטיב גוטמן להעביר מן הראש אל הדף, במילים ובצבע - תל-אביב של ראשית המאה ה-20, קטנה ונמוכת קומה. קירות בתיה לבנים, קרובים הם לים שמימיו תכלת. אם גוטמן היה כיום בחיים, אפשר להניח כי כך סרטו היה נראה. בשום אופן אל תחמיצו.

2."חזור שוב באביב" - טריוויה עם מלאך המוות. סרטה של בלינדה אולדפורד (קנדה).

מבחר סרטי אנימציה העוסקים במוות. אפשר היה לקרוא לקטגוריה "אנימוות", אבל השם שנבחר לקטגוריה הוא "למה מי מת?", ובה כמה מן הסרטים המוצלחים ביותר בפסטיבל. "חזור שוב באביב"

המקסים הוא ללא ספק אחד מהם. אדם מסתורי נטפל אל קשיש המאכיל יונים בלחם. האיש המסתורי - מלאך המוות לא פחות, מאתגר את הקשיש בשאלות טריוויה. יפתור הקשיש את השאלות נכונה - יישאר בחיים, לפחות עד הפעם הבאה שבה יקפוץ מלאך המוות לבקר. מתישהו באביב הבא. ייכשל הקשיש בחידון - מלאך המוות יבוא על סיפוקו לאלתר.

3."הדרך הזאת למעלה" - הומור שחור משובח. סרטם של הצמד סמית' ופולקס (בריטניה).

חוסר מזל הוא לא רק מנת חלקה של הגברת המנוחה שזה אך נפטרה, אלא גם של צמד הקברנים הוותיק שמנסים, ללא הצלחה, לקבור אותה. הם לא מוותרים, המסכנים, על אף שרשרת התאונות המוזרות שהשניים עוברים. הם נחושים לקבור את האישה, יהיו המכשולים אשר יהיו, והנחישות הזו מולידה סבל - הם חווים התעללות של גורמים טבעיים ועל-טבעיים, והם ממשיכים עד הסוף המר.

הסרט ישמח את שוחרי האנימציה - הסרט המושקע נוצר באנימציית תלת-ממד מרהיבה, אך בעיקר את חובבי ההומור הבריטי שביניהם - כלומר, המון הומור שחור בריטי משובח.

4."למה אני?" - על החיים ועל המוות. סרטם של ז'אנט פרלמן ודרק לאמב (קנדה).

מומלץ לחקור מעט אודות הקריירה המזהירה של לדרק לאמב, אנימטור מבריק וחד, ששיאו היצירתי התפרץ בשנות ה-70. ב"למה אני?" הנוגה ומעורר המחשבה, הוא משתף פעולה עם ז'אנט פרלמן. יחד הם יוצרים פנינה קולנועית אלמותית, אפרופו.

הסרט מספר על אדם שבעת ביקור שגרתי אצל רופא המשפחה שלו, מגלה כי נותרו לו חמש דקות לחיות. אך בדקות הספורות הללו מצליח הגיבור למצוא דרך מקורית לומר שלום לפני שהוא עומד לחלוף מן העולם.

5."האדם אשר ישן" - חום מפוקפק. סרטה של אינס סדאן (צרפת).

סמטאות פריז העתיקה זוכות בסרט לשרטוט אמנותי יפהפה בסרטה של אינס סדאן המוכשרת, שסיפורה עוסק בפרק הארוך ביותר בחיי זוגיות - השגרה. בסיפור המצב מוקצן במכוון - הגבר ישן כל הזמן, נוחר רוב הזמן, בעוד האישה מנסה להעיר אותו. אפילו לארוחת הערב הוא לא קם. האישה, שתשוקת החיים לא אבדה לה, מחפשת ריגושים ברחובות, אך לא מוצאת טעם בהם. היא חוזרת הביתה ומניחה ידה על בטנו של בעלה הישן שינה עמוקה. גם בזה יש קצת חום.