סופת טייקון

לא הוזמנתי לחתונה בבן שמן, אני לא מכירה את החתן והכלה, ובכל זאת זכורים לי יותר פרטים עליה מאשר על חתונות של חברות קרובות: מספר אוהלי הקייטרינג (4 על-פי הפרסומים), מספר המוזמנים (1,500), מי הופקד על החלק האמנותי (ריטה, פול אנקה וברכה מצולמת מראש הממשלה ורעייתו) ומחיר החגיגה כמובן (7 מיליון שקל).

בנו של יצחק תשובה התחתן באביב, והתקשורת הישראלית נעמדה דום בכניסה לאירוע לצד עשרות נערי ה-valle שהחנו את מכוניות היוקרה של המוזמנים.

חודשיים מפרידים בין החתונה המפוארת ובין הודעת תשובה על דחייה של 5 חודשים בתשלום קרן אג"ח לציבור. חודשיים שבהם התקשורת העבירה את חצובות המצלמות ועמדות השידור מקרחת היער בבן שמן לשדרות רוטשילד. ואיך שצלילי הדיווח שלנו השתנו מאז.

נכתב כבר לא מעט על הסיקור האוהד שהמחאה החברתית המתרחבת זוכה לה, אבל דווקא בימים אלה מעניין לראות איך בכירי המשק, ה"טייקונים" ובני משפחתם, סוקרו על-ידינו בשנים האחרונות, ובכלל עד כמה התקשורת הישראלית מתעניינת בחיי העושר הנוצצים של המאיון העליון.

בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה ממחזרים אותה כתבה כבר שנים: פעם אחת על דירות היוקרה של המאיון העליון, פעם אחרת על חופשות הקיץ של המאיון העליון, כתבה שלישית תעסוק בנושא המרתק - מטבחי היוקרה האופנתיים ביותר. הנושא משתנה, המהות נותרת.

בואו נציץ לחיים הטובים של מי שעשו זאת. אנחנו יכולים רק לקרוא, או לצפות ולהעריץ את מי שהצליחו בעולם הזה, כלומר עשו כסף או ירשו אותו.

בשנים האחרונות כל עיתון או מוסף כלכלי שמכבד את עצמו מתחזק טור רכילות (יומי!). כמובן שמדובר בתחום הפיננסים הרציני, לכן אף טור לא יוכתר כרכילות, אבל איך תקראו למדור שמודיע על לידת נכדה לאיש עסקים א', מסיבת יום הולדת לאיש עסקים ב' ורשימת המוזמנים לאירוע צדקה של אשת העסקים ג'? מעולם לא ידעו צרכני התקשורת הרבה כל-כך על חבורה מצומצמת כל כך.

מקנאים כל הדרך אל הבנק

עיני לא צרה באנשים עשירים, לא במיליונרים ולא במיליארדרים, כל עוד הם מחזירים לציבור שלוו ממנו את כספו. הביקורת הזו כלל אינה מופנית כלפיהם. מעבר לאיחולי מזל טוב לכל זוג טרי, אין לי גם ביקורת על חתונה, יקרה ככל שתהיה, שייהנו ויחגגו אם זה מה שמשמח אותם. השאלה מופנית אלינו, העיתונאים.

האם הסיקור האינטנסיבי הזה לא רק משקף, אלא מעצב חברה חומרנית שבה הדרך היחידה למדוד הצלחה היא חשבון הבנק?

האם הכתבות מעוררות הקנאה לא מייצרות במכוון אצל הקורא תחושה שלא משנה כמה ירוויח, לעולם לא יהיה לו מספיק; והאם האופי הנוצץ והמפתה של הכתבות מהזן הזה בטלוויזיה לא מייצר חוסר שביעות-רצון מתמשך אצל הצופה, והתעלמות מהיבטים אחרים של החיים - חומרניים פחות אך ראויים להתייחסות שלנו כעיתונאים?

אני לא מיתממת, יש מדי פעם מקום להצצה חטופה, סקרנית ומודעת לעצמה לעולם ש-99% מאיתנו לא מכירים. אפשר גם לשמור על טון לא מתרפס ומעריץ. גם אני לא עוברת בחמת זעם לעמוד הבא בכל פעם שמתפרסמת כתבה על מסיבות הסילבסטר היוקרתיות של האוליגרכים היהודים שעלו לארץ.

וכן, יש שיקולי רייטינג שדוחקים לכיוון. אבל כמו באופנת האלפיון העליון: הכל עניין של מינון וטעם טוב. וזה קצת חסר לנו.