אנחנו היהודים רחמנים בני רחמנים - או לפחות כאלה היינו לפני שמשהו השתבש - צופים בחוסני מובארק בתא הנאשמים, וליבנו נכמר. היכן החמלה, זעק מאמר באחד העיתונים הישראליים עם פתיחת משפטו, ופואד בן-אליעזר נקרא לרדיו כדי לספר שמחלת הסרטן שבה לקה ידידו המצרי היא תוצאה של "מה שעשו לו" יורשיו בשלטון.
המצפון היהודי, דווקא הוא מכולם, יעצום את עיניו נוכח מעשיהם של הפושעים הגדולים ביותר, אם רק יהיו קצת נחמדים אלינו. כאלה היו חוסיין מלך ירדן וחסן השני מלך מרוקו, עריצים שבלכתם זכו לכבוד גדול בישראל, אבל הותירו מאחור עמים מתוסכלים השקועים בעוני, שחיתות שלטונית וניצול.
אתאתורק, מייסדה של טורקיה, טבע את הסיסמה "שלום בבית, שלום בחוץ". מובארק לא עשה שלום בביתו והשלום שהעניק לישראל היה קמצני במיוחד, כמעט אפילו מזויף. אבל בשנים האחרונות אהבנו אותו כי קובעי הטעם החליטו עבורנו שכך צריך. אהבנו אותו, כי הוא הואיל בטובו לרדוף אנשי חמאס, סייע לנו בסגר על עזה, סיכל הברחות בסיני ולא חדל להטיף לשלום עם הפלסטינים.
כל אלה תכונות חשובות, אבל מובארק פעל לא מאהבת ישראל, אלא כי ראה בעזה פצצה מתקתקת בחצרו האחורית. בזכות השותפות הזו שתקנו לו על נוסחת השלום המעוותת שהעניק לנו - הסכם שלום בלי יחסי שלום.
שכחנו כמה אנומלי השלום עם קהיר: מו"ל מצרי שרצה לתרגם ולשווק ספר עברי - נרדף. מכון אקדמי שאירח ישראלים - הוקע. קבוצות כדורגל ישראליות ומצריות לא העזו לשחק ביניהן. לצדדים חשוב היה רק לחסום את מנהרות הנשק בסיני. לא היה חשוב להם לחנך את בניהם לעתיד משותף. מדינת ישראל ומדינת מובארק ניהלו שלום בין ממשלות, לא בין עמים.
טענתו של מובארק הייתה, שכל עוד תמשיך ישראל לכבוש אדמות פלסטיניות, דעת הקהל המצרית (שם קוד להוראות מלמעלה), לא תסבול שלום חם. אבל באותו זמן בדיוק הוא חנק את עזה. לידם הקפוצה של המצרים ביחסים עם ישראל לא היה דבר עם הסוגיה הפלסטינית, שמצרים שיחקה בה בציניות לאורך עשרות שנים. המדיניות הזו נועדה לבלום את חדירתה התרבותית של ישראל לעולם הערבי.
לאיזה שלום אפשר לצפות ממנהיג האדיש למצוקות עמו שלו. בימיו נלקחו פעילי זכויות אדם לכלא, הוכו ועונו, חלקם אפילו למוות; למיליונים מאזרחי מצרים אין דיור בסיסי; צעיר שרוצה להתקבל לפקולטה יוקרתית, נדרש לשלם שוחד לדיקאן; אזרח יקבל רישיון עסק רק אם ישלשל כסף לכיסו הפרטי של הפקיד במשרד העבודה; האבטלה חצתה את שלושים האחוזים. ואחרי כל זה, ביקש מובארק להעניק את המדינה לבנו גמאל כאילו הייתה אחוזה פרטית.
ביום שני הורה אב בית הדין לחדול משידורים חיים במשפט מובארק. ברחוב המצרי חושדים שבדרך זו מנסה השלטון לנהל משפט מבוים בדלתיים סגורות. מובארק אולי יזכה להנחות מפליגות בהליך המשפטי, אבל אין מהלך צודק יותר מהבאתו לדין. ואת דינו - לשבט או לחסד - יגזרו המצרים עצמם. לא מנהיגנו, ולא אף אחד אחר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
