תחבולות ספטמבר

לא כל ביקורת על ישראל היא מעשה של "דה-לגיטימציה", אבל יש משהו חשוד מעיקרו במניעיהם של מכחישי הדה-לגיטימציה. היא ברורה, היא מכוונת, היא מתרחבת והולכת, היא עכשיו הסיבה והיעד לחלק ניכר של ההתנגדות למדיניות ישראל. תזכורת מועילה שלח לנו החודש העיתון הבריטי המהולל "גארדיאן", שהיה פעם מתומכיה הנאמנים של הציונות, ונעשה בינתיים אחד האויבים המובהקים ביותר שלה במערב.

"הגארדיאן" המודפס חשוב פחות מן "הגארדיאן" המקוון. אתר האינטרנט של העיתון הזה הוא מן הנקראים ביותר בעולם, אם אינני טועה אחד משלושת המובילים. הוא פרסם בחמישה באוגוסט פרשנות של דייוויד הרסט, כתב מנוסה של העיתון במזרח התיכון, כיום כותב מאמרי המערכת שלו בענייני חוץ. כמעט אין צורך להרחיק מעבר לכותרת (אם כי רצוי בהחלט). היא ספק-שואלת, ספק-מכריזה, "האם כוח-העמידה הערבי יביס בסופו של דבר את הציונות?". אגב, מר הרסט ממהר לנקוב במקור הערבי של השראתו, המושג "צומוד", מן הראשונים במילון ההתנגדות הפלסטינית, די הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה.

מר הרסט מסביר: "אם ישראל תסיים את כיבוש הגדה המערבית, ותרשה לה להתאחד עם עזה, התוצאה תהיה שתי מדינות [...]. אבל אם תתלווה לזה תנועה לטובת זכויות-אזרח בתוך ישראל, היעד עשוי להיות שונה מעיקרו - מדינה דמוקרטית וחילונית 'למען כל אזרחיה', שבה יהודי, נוצרי ומוסלמי יהיו שווי-זכויות. פתרון של מדינה-אחת הוא זה שבו האזרחים היהודים יאבדו את הרוב המובנה שלהם. סוף הציונות, לא פחות".

צריך לנשוך את השפתיים

חגיגיות הטון הזו, עם או בלי כוסית של סקוץ', מעוררת את אי-הנוחות האינסטינקטיבית שכל התאנפפות אינטלקטואלית בריטית נוטה לעורר: עודף של חשיבות עצמית, התנשאות ובוז צונן כלפי אלה החושבים אחרת. צריך לנשוך את השפתיים כדי שלא להתפרץ - וזו משימה קשה, במיוחד כאשר מר הרסט אינו טורח לסייג את תובנותיו אפילו במלה אחת המתחייבת מן המאורעות בסוריה.

קוראיו צריכים להאמין, שהמדינה החילונית והדמוקרטית הראשונה במזרח התיכון מאז ומעולם תקום בין הים לירדן, בהשתתפות חמאס והתנועה האסלאמית של הגליל ושל המשולש, כמו גם של חברי הכנסת הערביים מופקרי הלשון מצד אחד; והימין היהודי הדתי הציוני, והימין היהודי הדתי האנטי-ציוני, והימין היהודי הציוני האנטי-דתי מצד שני. ממה נפשך, אם היהודים והערבים אינם יכולים לסבול אלה את אלה משני עברי גדר תיל, או חומה, או גבול ממוקש - הבה נכרוך אותם יחד באותה המדינה. ואם מישהו יתחרט לימים, תמיד יהיה אפשר לקרוא אותו לסדר באמצעות ספינות-תותחים מלטקיה, או טנקים מדיר א-זור.

מה לעשות בשיעורי הזדון והכסילות האלה? אפשר להתפרץ. אפשר לנאץ. אפשר למרוח כתובות גרפיטי על קירות האינטרנט, בעברית או באנגלית. לפעמים צריך לפרוק זעם ולהוציא קיטור. אבל התועלת תהיה מוגבלת.

ב-2002, כאשר ישראל יצאה להרוס את תשתית הטרור של ערפאת בגדה המערבית, אנשי-עסקים ישראליים נאלצו להתמודד ללא הרף עם הודעות על ניתוק קשרי-סחר, בייחוד ממערב אירופה. אני נזכר בזעמו של איש-עסקים אחד, שקיבל מכתב ניתוק משותפיו בקופנהגן. הוא התפרץ בכעס עצום, וגם הפיץ את התפרצותו בכל רחבי האינטרנט. איך אתם מעזים לשבת בגני טיבולי ולהטיף מוסר, הוא כתב (אני מסתמך על זכרוני).

למרבה הצער, תגובות כאלה, חוץ מזה שהן מרימות זמנית את רוחו של הכותב, אינן מועילות לעניין שלשמו נכתבו. הן מחזקות את הרושם שישראל היא מצודת-קנאים, בני דמותם של האפריקנרים קשי-העורף והלא-נעימים בדרום אפריקה. בהתמודדות עם דעת הקהל הליברלית העוינת במערב, אולי כדאי לישראל לשקול אמצעים אחרים. אולי כדאי לה להישמע קצת יותר אפולוגטית, לא במובן של התגוננות ושל פחד, אלא במובן של אנושיות ושל אמפתיה. ישראלים החושבים גישה כזאת לחולשה מוזמנים לראות בה תחבולה. מה לנו חוכמה חבוטה יותר מאשר "בתחבולות תעשה לך מלחמה". הבה נתחבל, אפוא.

לפלרטט עם הליברלים

ישראל עומדת לפני מבחן קשה מאוד בספטמבר. הוא עלול להתפתח לקו פרשת-המים, שממנו ואילך מסע הדה-לגיטימציה יצבור תנופה היסטורית, אולי במידה לא-הפיכה. פשוט קשה להאמין שבימים כאלה, גם משרד החוץ וגם המשרד לביטחון פנים נמצאים בשליטתה של מפלגה יהירה, כוחנית ומעוטת-ניואנסים. הכנותיהם של שני המשרדים האלה לקדם את פני הרעה בהכרח מעוררת ספקנות או חרדה.

האומנם אביגדור ליברמן יציג את כתב ההגנה של ישראל בעצרת האו"ם, כאשר תישקל שם ההצעה להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 1967? האם הוא יישא שם עוד נאום היסטרי, כפי שעשה בפעם הקודמת, מבלי לשאול את ראש הממשלה ומבלי להתחשב בדעתו? האין זה מוטב שנתניהו ישתמש בתקדים 1990, כאשר ראש הממשלה יצחק שמיר החליט להתייצב בעצמו בראש משלחת ישראל לוועידת מדריד, במקום להעמיד בראשה את שר החוץ שלו, דוד לוי? אגב, נתניהו היה אז סגן במשרד החוץ וניהל את ההסברה הישראלית במהלך הוועידה. צריך להגיד שהוא עשה חיל.

את נאום ישראל בעצרת האו"ם צריך לשאת ראש הממשלה, והוא צריך לעשות כן בחן ובמתק-שפתיים. הוא יודע שהעצרת אינה הקונגרס של ארצות הברית. הוא יכול לפלרטט איתה, לדבר על לבה, להסכים איתה מבלי להסכים איתה. הוא יכול להפגין מידה שהעולם החיצון לא התרגל בזמן האחרון לייחס לישראל: הבנה לכאבי זולתה. היא אינה צריכה להצדיק אותם, היא אינה צריכה לשקול התאבדות; אבל היא יכולה לדבר על ההבנה העמוקה שהיא רוחשת לייסורי הפלסטינים ולמאוויי העצמאות שלהם.

לא לגנוב את הכותרות

קצת קשה להאמין שנאום כזה ישנה את המשוואה בעצרת. אבל העצרת אינה הכתובת היחידה. נאום כזה עשוי להשפיע על דעת הקהל הליברלית במערב, אפילו על אלמנטים מסוימים של דעת הקהל הערבית והמוסלמית; לא רבים, אבל מסוימים.

ישראל צריכה להתאמץ במיוחד בחודש הבא לא לגנוב את כותרות המזרח התיכון מן ה"שאביבה", כנופיות הסכינאים של משפחת אסד. עריצי המזרח התיכון וסוכני איראן מחכים בקוצר רוח למעידה דרמטית של ישראל. הרבה מאוד לא תלוי בה. אבל לא מעט תלוי בהחלט. משימה דחופה היא להפקיע את המונופול על מילון הדיפלומטיות הישראלית מידי אביגדור ליברמן ודני אילון, אם גם רק לשעה קואליציונית קלה. מה לעשות במילון הסדר הציבורי של יצחק אהרונוביץ', זה עניין נפרד.