זקוף כמו חייל במסדר, יוסף בן מעש מדקלם שיר שחיבר לאהובתו בית שאן: "למרות שאין ים וגלים שם/ והשמש חמה/ לב האנשים בה שמח/ כי חם מאהבה". מסביב, חנויות מקומיות במרכז המסחרי רסקו. עובדת בדוכן השווארמה "ביס לכל כיס" מתלוננת שתיירים מחו"ל כמעט לא נכנסים. בחוץ חם ויבש. ברקע, חלומות ותקוות. בן מעש, מתווך מקומי, מנסה לשכנע שבית שאן היא הדבר הבא בשוק הנדל"ן. "יש כאן תשואה יפה ובכלל יש התעוררות כללית. עכשיו הצרפתים מתחילים לגלות עניין. בשבועיים האחרונים רכשו ארבע דירות. יש גם הרבה חרדים שבאים לפה בגלל ההטבות במס, הפיתוח המואץ והעתיד שנראה טוב יותר".
מעט מאוד תושבים, אם בכלל, שותפים לאופטימיות של בן מעש, 52, אב לארבעה וסב לכמה קטנים. בניגוד אליו, רוב דרי המקום לא כותבים לעיר שירים, לא על דף נייר ולא על לוח לבם: רבים מהם גרים בבית שאן פשוט כי אין להם ברירה ומי שהייתה לו, כבר לא שם. "כמו הצעירים שלנו, שלמדו טוב, שירתו ביחידות הטובות ביותר של צה"ל ועכשיו הם סטודנטים בכל המוסדות המובילים בארץ", מעיר ראש העירייה ז'קי לוי.
"זה מתסכל. אנחנו מגדלים פה נוער נפלא, עם מטען ערכים נהדר, והוא לא נשאר כאן כדי להחזיר לקהילה. בית שאן נמצאת בין 20 היישובים המובילים במוטיבציה ובאיכות השירות של המתגייסים. הבעיה היא, שהם מסיימים את השירות ועוזבים את העיר".
ז'קי לוי / צלם: חגי אהרון
אין בלבו על מי שפושטים מדים ומחפשים את עתידם במקומות נידחים פחות. הוא יודע שידו לא משגת לתת את הגזר שיפתה אותם להישאר. זה בוודאי לא יכול להיות מפעל החמוצים בקיבוץ בית השיטה הסמוך, שמציע פרנסה בעמל כפיים ובשכר מינימום, פרנסה שבכלל תלויה בעונת ההחמצה והאריזה של מלפפונים ושאר ירקות. בקרוב תחל עונת הזיתים: "כשאין החמצות", לוי נחמץ, "האבטלה מזנקת ל-12%".
חזותו של הפארק התעשייתי "צבאים", בכניסה לעיר, אינה מעידה על תקוות הענק שנתלו במקום באחרונה לקראת האפשרות לפתיחת מפעל ההרכבות של ענקית השבבים האמריקאית אינטל. בינתיים אין שם הרבה, זולת מפעל מתכות ומיכון חקלאי של קיבוץ בית השיטה ועוד כמה בתי מלאכה קטנים. הפארק עצמו משתרע על שטח של 1,108 דונמים ונמצא באזור עדיפות א'. ככזה, הוא מזכה את המפעלים שפועלים בו בהנחות משמעותיות בארנונה.
לוי מסכים שמה שרואים בשטח, לפחות בינתיים, לא מאוד מרשים: "הפארק נפתח לפני 13 שנה ועדיין יש לו מינוסים. הוא לא זכה להטבות שלהן זכו פארקי תעשייה אחרים ברחבי הארץ. ליוקנעם יש למשל יתרון של שינוע סחורות ונגישות לכוח אדם מגוון. כאן אין. בגלל זה חשוב לנו שאינטל יבואו. מסביב ייפתחו עוד מפעלים. זה יהיה מנוף משמעותי לפיתוח".
לוי פותח צוהר לדמיונו ומתאר מבנה אדיר ממדים של הענקית מארצות הברית עם חניית אספלט גדולה שקולטת מדי יום מאות עובדים, מסביב פיתוח סביבתי וגינון נאה ועוד עשרות מפעלים שוקקים אחרים שיבואו מכל הארץ רק כדי להיות קרובים לעניינים ולעשות ביזנס.
לוי ממשיך בדמיונו: הכביש שמוביל מצומת התענכים אל העיר יורחב. לא עוד נסיעה מייגעת בכביש דו-סטרי צר בשיירת מכוניות המשתרכת באיטיות אחרי טרקטור. לוי מפנטז על אוטוסטרדה. מפנטז, כי בשלב הזה, הרומן של בית שאן עם אינטל דמיוני למדי ופורח בעיקר במחוזות הפנטזיה. במקום שבו יש יותר מדי אנשים שנחשפו להבטחות שהכזיבו, אפשר להבין את הציניות שהם חשים כלפי זכותם לחיים טובים יותר. דמיון ופנטזיה במקום הזה הם לא בהכרח מצב רע, כי אם סוג של צורך קיומי.
הפעם, לשם שינוי, הם כבר לא תלויים בפוליטיקאים. הנהלת אינטל העולמית היא שתצטרך להכריע אם בכוונתה לקבל את המתווה שהציע לה מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת, מענק מדינה בהיקף של 700 מיליון שקלים בתמורה לפתיחת מפעל ההרכבות של מוצריה בפארק. לא בטוח שהתשובה תהיה חיובית, כי ההצעה שחברת השבבים קיבלה מממשלת ישראל הרבה יותר נמוכה ממה שביקשה: היא ביקשה פודל וקיבלה פינצ'ר.
זה קרה לאחר שבתחילת השנה אינטל קיבלה מהמדינה את המענק השלישי בתמורה לפיתוח פעילותה במפעל בקריית גת. סך כל המענקים, כ- 1.4 מיליארד דולרים. עוד לא השלימה את השדרוג האחרון, החברה החלה לדבר על "אם כל השדרוגים", שיהפוך את המפעל בקריית גת למתקדם ביותר בין מפעליה בעולם.לשם כך היא ביקשה מענק נוסף - 600 מיליון דולרים בתמורה להשקעת ענק בהיקף של כ-4.8 מיליארד דולרים. הדיונים הסתיימו לפני כחודש ופקידים בכירים במשרדי הממשלה בירושלים גאים על העוז שעמד להם כדי לתת לאינטל מתווה "שמוריד אותה על הברכיים": מיליארד שקלים "בסך הכול". אם עדיין יישאר לאינטל חשק ועניין לקבל אותו, היא תצטרך לבלוע עוד כמה צפרדעים. על ההרחבה הנוספת שהיא מתכננת בקריית גת יועמדו לה 300 מיליון שקלים בלבד ואת עיקר הכסף היא תקבל רק בתמורה לפתיחת מפעל ההרכבות של מוצריה בבית שאן.
"באינטל שמעו את ההצעה והיו המומים", סיפר ל- G בכיר המקורב לנושא. "הם לא אמרו כן ולא אמרו לא. זו חברה רצינית, מסודרת, ואנשיה דנים בכל דבר לפני שאומרים משהו. ממילא את ההחלטה לא מקבלים בישראל".
הדלת שלנו תמיד פתוחה
התבססות של חברה בסדר גודל של אינטל באזור מוכה אבטלה בצפון העסיקה כבר לפני שנים בכירים במשרדי התמ"ת והאוצר. בבואם לשאת ולתת עם נציגי החברה בישראל על מענקי עבר שביקשה להרחבת פעילותה, הם בחנו היתכנות לפתיחת אתר פעילות נוסף בצפון. באינטל עיקמו את האף: צריך תשתיות, צריך להקים מבנים, צריך להכשיר כוח אדם, צריך להשקיע מיליארדים.
"תמיד חששנו ממה שיקרה אם נגיד לאינטל 'לא' ותמיד העברנו מענקים ביד נדיבה, אולי נדיבה מדי", סיפר בכיר באחד ממשרדי הממשלה. "הפעם יש התניה ברורה. אם יש למדינה הון שהיא מוכנה להוציא בצורה של מענק לחברת ענק, אז אינטל היא לא חברת הענק היחידה בעולם. יש עוד. אפשר גם להוציא את המענק הזה למכרז, לבחור בחברה שמוכנה להשקיע כאן יותר ולהעסיק יותר אנשים. מבחינתנו, זה שינוי בחשיבה".
עוד הכדור מתגלגל בשדה של אינטל, ראש העיר לוי דווקא מתרשם שממשלת ישראל עושה מאמץ עליון להביא את חברת הענק לעירו; בשלב הזה נוח לו להתעלם מההצעה הלא מפתה (לטעמה של אינטל): "הממשלה פועלת בכל הכוח, אבל זה כבר לא תלוי בה. הלוואי שהייתה לנו היכולת ללחוץ על אינטל. זה גוף מאוד מסודר, את ההחלטות מקבלים שם בפנים, בלי רגשות ובלי שיקולי ציונות. אבל אני גם לא מכיר הרבה חברות שיסכימו לוותר על מיליארד שקל".
ביום שבו אינטל תמסור תשובה חיובית להצעה, בית שאן תלבש חג. אם התשובה תהיה שלילית, לא יקרה כלום. התושבים כבר התרגלו לחיים מינימליסטיים, בלי בתי קפה, בלי אולמות קולנוע ומרכזי בילוי וקניות, בלי מקומות עבודה שמוכנים לכבד את עמלם בשכר ובתנאים סבירים.
"עצם ההגעה של מפעל כזה לכאן מהווה שינוי אדיר", אומר לוי, "תהיה תקווה גדולה, שאם נודה על האמת - היום אין. זה יהיה מיתוג מחודש של העיר, שינוי תודעתי. הלוואי שיבואו, כי אז גם הצעירים שלנו יחזרו. מערכת החינוך תתפתח, ייפתחו מגמות לימוד בתחומים שמשיקים לתחומי הפעילות של אינטל, תיווצר כאן עתודה למפעל כבר בגיל 16".
לוי, שהיה מעורב במגעים של המדינה עם אינטל, הקים בעירייה צוות שגיבש עבור החברה מסד נתונים מקיף בנוגע לכוח אדם פוטנציאלי. "יש בית-שאנים שעזבו את העיר כדי שיוכלו לעבוד באתרי פעילות אחרים של החברה בארץ. כללנו אותם במאגר הזה. יש בו גם אנשים מנצרת, מעפולה, מטבריה וממגדל העמק. מאות בסך הכול. כוחות טובים. ראשי החברה בארץ באו לסיור, רצו לבחון מקרוב את השטח בפארק צבאים, בדקו נגישות לתשתיות של מים וחשמל ודיברו על תוכניות פיתוח של תחבורה, כבישים ורכבת. עשינו תיאום ציפיות. אמרתי למנכ"לית אינטל ישראל, מקסין פרסברג, שאצלי תמיד תהיה לה דלת פתוחה, בכל שעה ובכל עניין, בלי מתווכים. היא ענתה לי שגם בוים (השר זאב בוים ז"ל), שהיה ראש עיריית קריית גת, אמר פעם את אותו הדבר ואז הלך לכנסת. אמרתי לה שאין לי שאיפות כאלה. אני נשאר כאן".
כאן המקום לציין שלוי הוא בנו של סגן ראש הממשלה ושר החוץ לשעבר דוד לוי ואחיה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס מישראל-ביתנו. אביו, מראשי הליכוד בעבר, ממשיך לגור בבית שאן וכשהמחאה החברתית בכל כנפות הארץ מתרחבת, מכה גלים ומרעידה את הרצפות מתחת לרגלי הנהגת הליכוד העכשווית, השתיקה שגזר על עצמו נושא קולה של "ישראל השנייה", רועמת. "הוא לא מוכן להתבטא על מה שקורה", מסביר הבן את דומיית האב. "אבי אומר שהוא את שלו כבר אמר ועשה. הוא לא רוצה לחבוש את כובע הפרשן. שאחרים יעשו, זה התור שלהם".
מי יוצר את התדמית הגרועה
הכיכר שמקדמת את פני הבאים אל עיריית בית שאן נושאת את שמו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. בעיצומה של המחאה החברתית שהחלה בשדרות רוטשילד בתל אביב, הקימו תושבי המקום מקבץ אוהלים בשולי הכיכר. אבל אז לוי הורה לפקחים העירוניים לפנות את המאהל, בטענה שהמוחים מנגחים אותו אישית, סוגרים איתו חשבונות. המפגינים לא ויתרו ועירבו את האגודה לזכויות האזרח. האגודה עירבה את בית המשפט ובתוך שעות האוהלים חזרו אל שוליה של כיכר רבין הקטנה. לוי קיבל שיעור בדמוקרטיה, אבל הוא ממשיך לזלזל במחאה שצמחה לו מתחת לחלון: "האנשים האלה הפכו את המסכנות לעסק. אני תומך במאבק החברתי הארצי, אבל כאן זה לא אותו מאבק. מה שיש פה זה מאבק בי, נגדי. הם מנסים לקדם את ענייניהם האישיים מול העירייה ורוכבים על המחאה הגדולה".
בלילה שאחרי הפגנת ה-300 אלף בתל אביב, המאהל היה ריק. למחרת, בשעת בוקר סבירה, הוא עוד היה שומם. האוהלים היו שמוטים על הארץ ליד הררי אשפה שאיש לא טרח לפנות ומארזי קרטון ריקים שנשלחו מפיצרייה מקומית.
מוטי פסקה, בעל עסקים מקומי שמציג את עצמו כ"אופוזיציונר פעיל של ראש העיר", עבר שם, פגש עוברים ושבים ונזף בהם על היעדרותם.
מוטי פסקה / צלם: חגי אהרון
"בלי קשר לחיבה שאין לי לראש העיר, אני מתפלל שאינטל תפתח פה מפעל", הוא מפטיר. "אני מתפלל ומקווה, למרות שכולנו שבענו מהבטחות. הבטיחו לנו פעם שיפתחו כאן מפעל לבורקס, אחר כך אמרו שיהיה מפעל למאכלים הודיים, אמרו שתנובה תפתח מחלבה. עד היום רק אומרים וכלום לא בא. בוא נראה מה יצא מזה הפעם. הלוואי שזה רציני, כי אז נוכל להחזיר את הבנים הביתה, שיעבירו את בית שאן מעיר של עסקים זעירים כמו מוסכים, נגריות ומסגריות לעיר של היי-טק. אין פה תעשייה גדולה. הגיע הזמן".
פסקה, 52, הוא פעיל חברתי מקומי בולט ומנהל את קן הצופים בבית שאן. הוא אב לחמישה ובשבוע הבא יחתן את אחת הבנות, "שבינתיים גרה אצלי בבית, בוגרת לימודי מנהל עסקים ועובדת בבנק בעפולה. יש לי בן נוסף שמשרת בצבא אחרי שלמד הנדסת חשמל, בן מהנדס שלא גר כאן כי אין עבודה ובת נוספת שלומדת בטכניון. למהנדסים אין מה לעשות פה, אז הם לא נשארים. זה מייאש את הצעירים, הם הולכים למקומות שבהם הם יכולים לחיות, לעבוד, להתפתח. פעם, בכל בית היו 15 נפש. היום אתה רואה בתים עם שני הורים זקנים וזהו".
גם לנדיה טוויטו, עובדת בסוכנות ביטוח מקומית, יש תקוות לקראת בוא אינטל, אם כי היא יודעת שלאוכלוסייה המקומית הבוגרת זה כבר לא יעזור. "זה בשביל הילדים", היא אומרת. יש לה ארבעה, הגדול כבר עזב את הבית "כי אין לו מה לעשות פה. אם אינטל הייתה פותחת כאן מפעל לפני כמה שנים, סביר שהיה נשאר. הדור הצעיר לא נשאר כאן רק בגלל בעיית התעסוקה".
טוויטו מפליגה על כנפי הדמיון, מנסה לתאר את העשור שאחרי גזירת הסרט של מפעל ההרכבות המדובר, אם וכאשר יבוא: "אם זה יקרה, בעוד עשר שנים יהיו כאן לפחות עוד שלוש שכונות חדשות, יבנו פה לפחות עוד אלף יחידות דיור, הביקושים יהיו אחרים ולכן יבנו מרכז תרבות גדול. יהיה קניון. המעמד החברתי של התושבים יעלה, חתך האוכלוסין ישתנה לגמרי. היום יש המון חרדים. רחובות העיר יתמלאו בצעירים. הסטטוס של בית שאן ישתנה ב-180 מעלות".
העובדה שכביש 6 לא קירב את בית שאן אל מרכז הארץ נתפסת בעיני ההנהגה המקומית כיתרון. הם יודעים מה קורה בקריית גת, שלמפעל החברה בעיר נוהרים מדי בוקר מאות מאזור המרכז דרך כביש חוצה ישראל ומגיעים אליו בלי צורך להתחכך עם העיר או לגור בה, בגלל כביש עוקף שמוביל הישר אל שערי המפעל.
"כביש 6 רחוק מאיתנו וזה אומר שהעובדים יצטרכו לגור פה", אומר ראש העירייה לוי. "להניע אנשים מדי יום מהמרכז לכאן הרבה יותר יקר מלהניע אותם לקריית גת. חברה כמו אינטל עושה את החישובים האלה, הכול כלכלי. העובדים שיגורו כאן ירוויחו: הרבה שטחים פתוחים, מינימום צפיפות, העיר תתייפה ותתפתח, ולא פחות חשוב, הם ייהנו הרבה יותר מהמשכורות שלהם בזכות הטבת מס של 13% בשכר. אין דברים כאלה במקומות אחרים".
לשלמה ביבס, סוג של קרוב משפחה של משפחת לוי מבית שאן, שלושה ילדים. הגדול בן 11. לפרנסתו הוא מנהל חנות צעצועים במרכז המסחרי המקומי. גם הוא נמנה עם אלה שמאמינים שכרטיס היציאה של העיר ממעגל הנכשלות והדשדוש הוא אינטל: "בני המקום אוהבים את העיר באופן חריג ויוצא דופן מכל מקום אחר בארץ. תבוא לכאן בחול המועד של פסח או סוכות ותראה את העיר מפוצצת באנשים, גם בכאלה שעזבו לפני 30 שנה. גם כשהם חיים בתל אביב כבר שנים, הם גאים בהשתייכותם לבית שאן. הממשלה צריכה לתת את הכסף בשביל לפתח את המקום הזה כי כמה שהיא תיתן, היא תרוויח. הכול יחזור אליה. זה לא המצב שבו שמים כסף על קרן הצבי".
צרכים פוליטיים מתערבבים גם הם בשיח על אינטל. שלמה בן לולו, שכיהן בין 1983 ל-1998 כראש העיר ורוצה לשוב ולהיבחר לתפקיד, מנגח את ראש העירייה הנוכחי, לוי, תחת כל עץ רענן: "בקריית גת אינטל לא עשתה שום דבר לעיר וכדי שהמפעל הזה ישדרג את בית שאן צריך הנהגה מקומית חזקה. עם הניהול הבעייתי של המקום הזה, איזה מהנדס ירצה לבוא לגור פה. מי ירצה לגור בעיר כל-כך הרוסה ועלובה. תראה את ההזנחה".
"בכיינים יש כאן בשפע", מגיב לוי על הטענות, "להכול הם אנטי. אבל זה שטויות. יש את האנשים שחיים את העבר. אני מעדיף לחיות את העתיד. לפעמים אני מקנא באנשים האלה, שלא צריכים לשאת בשום מידה של אחריות. מהמקום הנוח שלהם הם מותחים ביקורת על הכול. ראינו לאן הבכיינות הזאת הובילה אותנו. הם גורמים לעיר נזק כפול - מעכירים את האווירה וגם דופקים לה את התדמית. אתה עובד שנים על שינוי תדמית ובהינף יד הם הורסים".
מתווך הנדל"ן המקומי בן מעש מזהיר אף הוא: "שילמנו כבר מחיר יקר על כל מיני אמירות בתקשורת. בימים שאחרי שידור הכתבה על הילדה בת ה-13 שאמרה ברדיו 'אני רעבה', אנשים מכל הארץ שלחו לכאן חבילות אוכל כאילו בית שאן היא מוקד רעב. צריך להיזהר בדברים האלה".
מאז חלפו 45 שנה, וכבר התברר שהאמירה שהרעידה את אמות הסיפים הייתה מניפולציה תקשורתית, אך כשהוא נזכר בה, מבטו מזועזע, עדיין.
לא בונים רק על אינטל
עם או בלי אינטל, החיים בבית שאן יימשכו ולוי רוצה שהם יהיו טובים יותר: "אם כולם רוצים לעשות צדק חברתי, שיתחילו כאן. צדק נעשה עם חלשים ולא עם חזקים. ועדיין, אין ספק שהמחאה צודקת. לא ייתכן שהממשלה לא תהיה מעורבת בעניין הדיור".
הוא מדגיש שגורל תושבי עירו לא כרוך בהחלטה כזו או אחרת שאמורה להתקבל אי-שם בארצות הברית, כנראה מתישהו בקרוב. לדבריו, בית שאן תתפתח בכל מקרה בשנים הקרובות כי באמת הגיע הזמן. אבל הוא יודע גם שאם בכוחן של תוכניותיו לקדם את העיר בקצב של מנוע בוכנה, הרי עם אינטל הן יתקדמו בקצב של מנוע סילון: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לתלות את כל תקוותינו רק באינטל. אני מקיים מגעים עם מינהל מקרקעי ישראל להקצאת שטח לבניית מלון, לידו יקומו מסעדות ובתי קפה. זה יספק עוד מקומות עבודה".
בחודש הבא ייחנך בעיר מרכז נוער חדש שהוקם בהשקעה של 13 מיליון שקלים. את הכסף העבירו רשת אורט, מפעל הפיס וקבוצת אי.די.בי של נוחי דנקנר. הקבוצה של הטייקון מעבירה מעת לעת גם כסף למלגות לסטודנטים מקומיים.
גם התיירות סומנה בתוכניות של לוי כמנוף לפיתוח מקומי: כ-250 אלף תיירים באים מדי שנה לאתר העתיקות של העיר המקראית ולאמפיתיאטרון הענק שבתקופה הרומית שימש כזירה של קרבות אכזריים בין גלדיאטורים לחיות טרף. אתר העתיקות מנוהל על-ידי רשות הטבע והגנים ובבית שאן רוצים ליהנות גם כן מהתיירים ושינו את מסלול הגישה שלהם אל המקום, באמצעות הסדרי חנייה חדשים לאוטובוסים שמביאים אותם: הם חונים סמוך למרכז מבקרים חדש שהוקם על חורבותיו של מבנה מהתקופה העותומאנית, וטרקטורים שאליהם רתומים קרונות מובילים את התיירים אל האתר. מנהל אגף התיירות המקומי, גואל ישראלי, אומר שבקרוב יפתחו במקום מסעדה, חנות מזכרות ובתי עסק נוספים, שיגרמו לתיירים להשאיר בהם דולרים. בינתיים יש שם רק פיצוצייה.
ישראלי מציג תוכניות פיתוח והדמיות מחשב של אזור מחודש ומצוחצח, של חדשנות מול היסטוריה. גם המרכז המסחרי יעבור את מתיחת הפנים המתבקשת ויכלול נקודת עצירה לשאטלים של "רכבות" התיירים. לדבריו, "יש כבר תקציב וזה יקרה בקרוב". כשדוחקים בו להגיד מתי הוא נעתר ומסגיר את המועד: "עוד שנה, שנה וחצי גג. ברור שלא יותר מאוחר. בעוד שנתיים יש בחירות". מסביב נשמעו צחקוקים.
בית שאן / צלם: חגי אהרון
בית שאן / צלם: חגי אהרון
בית שאן / צלם: חגי אהרון
בית שאן / צלם: חגי אהרון
כתבות
ני"ע
