פרידה מפיני גרוב

אתא.

שלוש אותיות, בעברית, בכחול, צבעם של העמלים. של הפועלים. אנשי הצווארון הכחול.

חולצה של אתא, גזורה במידה, מכובסת, מגוהצת, מעומלנת, היא זיכרון ילדות. מהבית. או מסרט. היא מגלמת בחובה את הניקיון הזה של מעמד הפועלים. ניקיון חיצוני וניקיון פנימי. שלמות סגנונית, פשטות, צניעות. תביטו על פניו של פיני גרוב, חרושות הקמטים, הצער והכוח, ותבינו על מה אני מדבר.

חנות אתא, ברחוב אלנבי, היתה סגפנית, בהירה ומדויקת. היום גרים בסביבה, בדירות שכורות, בני ובנות המחאה. הם לא הכירו את גרוב, יו"ר ועד עובדי אתא, אבל הוא היה המנהיג. הוא ניהל מאבק לחיים ולמוות. המפעל נסגר, החורף היה מר, וגרוב מת. השבוע, 25 שנה אחרי שעקרו לו את הלב.

ב-25 השנה הללו ישראל השתנתה ללא הכר. את השם העברי אתא החליפו כותרות לועזיות, מתחנפות, נמוכות, מזוהמות בכסף. מזוהמות במשכורות רעב, בתנאים מחפירים, בניצול, באטימות, ובעיקר בציניות רבה. אתא היה רק המתאבן לתקופה אפלה שבה הפועל הפך לעבד והפועלת לשפחה. הכבוד נרמס. הוועדים שותקו. מעמד הפועלים היה ל"שכבות החלשות", ל"נזקקים", טובע במכבסת מלים דורסנית ומייאשת.

החנות באלנבי נסגרה. גם הוריי נפטרו. רק הכאב נשאר. והזעם. הוא המשיך לשכון ולחלחל, לנכוח ולהביט. עד שהתפרץ, בזמן הכי לא צפוי, בפניהם של תושבי אלנבי, הצעירים, הזועמים, החריפים. הם לא יודעים עדיין שהם ממשיכי דרכו של גרוב, באומץ לב, בתעוזה, בחוכמת רחוב, ברהיטות ובמוסריות. כשישכילו להבין שהם פועלים, לא בני מעמד בינוני, גם אם הם עובדים בהיי-טק, או בתקשורת, או בהוראה, ההבנה תרד לעבר הלב והסיבות ייבנו והעוצמה תסדוק את האדישות. והצבע האדום יחזור ויתנחל בלבבות.

ברוכים הבאים למהפכה.