מה קורה בחודש אוגוסט הזה

"מה זה חודש אוגוסט הזה?", פתח השבוע אלן בלאיינדר רשימה בעמוד האדיטוריאלי של ה"וול סטריט ג'ורנל". בלאיינדר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרינסטון, לשעבר המשנה לנגיד האמריקני, התכוון לצפיפות הלא-שכיחה של דרמות פיננסיות בשיא הקיץ: ההורדה של דירוג האשראי מבית S&P, וההתחייבות חסרת התקדים של הבנק המרכזי להימנע מלהעלות את הריבית עד סוף 2013.

זה מספיק בהחלט כדי להפוך את אוגוסט מזמן קלאסי של "עונת מלפפונים" לבית חרושת לחדשות. אבל את השאלה הרטורית "מה זה חודש אוגוסט הזה?" אפשר להרחיב ללא קושי. אוגוסט לא נועד לדרמות, אלא אם כן מתפתחת במרוצתו מלחמת העולם הבאה (1939), או מתמוטטת במהלכו האימפריה הסובייטית (1991. מחר, יום ו', הוא יום השנה העשרים להתמוטטות הקשר הקומוניסטי נגד מיכאיל גורבצ'וב, שניסה למנוע התמוטטות ונמצא מחיש אותה).

"חודש אוגוסט הזה" הוא באמת קצת יותר מדי. במרוצתו, משברים מערכתיים עצומי ממדים מטלטלים את מערב אירופה ואת צפון אמריקה; מלחמות אזרחים, או לפחות מלחמות של עריצים נגד אזרחיהם, מטלטלות את המזרח התיכון; המעמד הבינוני הישראלי מדהים את עצמו, את סביבתו ובמידה גוברת גם את העולם החיצון; המעמד הבינוני האנגלי מאבד את ביטחונו העצמי בשעה שנערים מחוברי-פייסבוק משתוללים ברחובות לונדון; המעמד הבינוני של הודו יוצא בהמוניו אל הרחובות כדי למחות על שחיתות; המונים - כנראה בינוניים - ממלאים את רחובותיה של עיר נמל סינית גדולה במחאה חסרת תקדים על חטאי המשטר נגד איכות הסביבה; ומערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב שולחת אותות ברורים, שהיא תתנהל בחודשים הבאים בצד הימני מאוד של המפה הפוליטית.

כמה שאוגוסט 2001 היה שקט

צריך להודות שהקשר בין המרכיבים האלה הוא נסיבתי מעיקרו, חוץ מזה שנובע ממנו רמז, שפקעה סבלנותם של מאוכזבי העשור הראשון של המאה ה-21. לא עשור קל, כידוע לדייריו. אולי לא היה אוגוסט שקט מאוגוסט 2001. הוא נמשך 40 יום, והסתיים ב-11 בספטמבר השחור. בעצם לא אוגוסט בלבד הסתיים אז, אלא במידה רבה העולם שבו חיינו.

איזה הבדל בין תחילת עושר ובין סיומו: אוגוסט-ספטמבר של 1991 הניבו תקווה גדולה, שדמוקרטיה מערבית תתבסס בכל אזור היבשה שבין ולדיבוסטוק לליסבון. ציפייה ריאלית בהחלט שררה ל"דיבידנדים של שלום", מפני שלא הייתה עוד מלחמה קרה, ולא היו עוד אויבים טבעיים. ספטמבר 2001 שם קץ לאופטימיות ולציפיות.

באוגוסט 2001, ארה"ב הייתה מעצמת-על לא מעורערת. היא אמנם נמצאה בהאטה כלכלית, וליקקה את פצעי התפקעותה של בועת הטכנולוגיה, אבל לאחר שלושה תקציבים מאוזנים רצופים נראה בעליל שהיא מכניסה סדר בענייניה הפיננסיים. באוגוסט 2011, ארה"ב היא כמובן מעצמת-על, אבל מעורערת מאוד, עם שיתוק כרוני בתהליך קבלת ההחלטות שלה, עם משבר פיננסי המאיים על האשראי שלה ואפילו על המטבע שלה.

כמו ג'ורג' מרשל?

השבוע הסבו מזכירת המדינה ושר ההגנה בפורום אקדמי חשוב בוושינגטון, כדי להרהר בקול רם. שר ההגנה, ליאון פאנטה, שזה מקרוב התמנה, הזהיר מפני הפגיעה הממשמשת ובאה ביכולת ההגנה של ארה"ב בגלל הקיצוצים העצומים המתוכננים בהוצאות הביטחון.

מזכירת המדינה הילארי קלינטון גילתה, שמקור ההשראה ודגם החיקוי שלה הוא אחד מקודמיה המהוללים ביותר, גנרל ג'ורג' מרשל. הוא היה מזכיר המדינה זמן קצר יחסית, בסוף שנות ה-40, אבל הספיק להניח את אבן הפינה של האחדות הצפון-אטלנטית: תכנית מרשל לשיקום הדמוקרטיות האירופיות מהריסות מלחמת העולם השנייה.

מה מאוד היא הייתה רוצה לעשות מעשה מרשל בדמוקרטיות החדשות והשבריריות, העולות להן לאיטן בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. מה חבל שאי אפשר, אמרה קלינטון, מפני שאין לאמריקה המשאבים. כך ממש אמרה, ולא צוטטה בהרחבה ובהבלטה כמעט בשום מקום. מעט מאוד אמריקנים יחלקו עליה.

מה היה קורה אילו התשובה "אין כסף" הייתה ניתנת לג'ורג' מרשל ב-1947? אלוהים ישמור. אירופה הייתה נצבעת באדום טוטליטרי, וארה"ב הייתה חוזרת ומתקפלת אל מצודת התבדלותה המסורתית. חייו של איש מקוראי הרשימה הזו לא היו נראים אותו דבר, אילו נראו בכלל.

במשאל לא מחייב אבל רב-משתתפים של המפלגה הרפובליקנית במדינת אייווה בתחילת השבוע הגיעו ראשונים שני טוענים לנשיאות, החושבים שלממשלה לא נועד תפקיד פעיל בחיי אזרחיה. במקום השני, במרחק של 151 קולות בלבד מן המקום הראשון, התייצב ציר קונגרס קשיש ממדינת טקסס, רון פול, המנסה את כוחו זו הפעם השלישית. הוא תמיד היה המועמד האקסצנטרי, לא יותר מהערת שוליים. הפעם, הרעיונות שהוא מביע סמוכים מאוד אל הנורמות החדשות של מפלגתו. אחד הרעיונות האלה הוא שארה"ב תחזיר מיד את צבאותיה מעבר לים, אפילו באמצע הקרב. הוא כמובן רוצה לבטל מעיקרו את סיוע החוץ.

"היינו עושים לו משהו מכוער"

זה לא יקרה. הוא לא יהיה מועמד מפלגתו. איש מן הטוענים האחרים לא הציע לחזור אל הבדלנות של המאה ה-19. לעומת זאת, הרפובליקנים התקרבו בשבועות האחרונים אל עמדת פול בעניינים אחרים של המאה ה-19.

פול הוא אויב מושבע של הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי המורכב מאוד של ארה"ב. קצת קשה להאמין, אבל לאמריקה לא היה בנק מרכזי ב-137 השנה הראשונות של קיומה. הבנק קם לבסוף ב-1913, ערב המלחמה שהעניקה לארה"ב את הבכורה הפיננסית, הצבאית והפוליטית בעולם.

בתחילת השבוע הצטרף טוען חדש אל המרוץ הרפובליקני, המושל הוותיק והלא דיסקרטי של טקסס ריק פרי, אשר ירש שם לפני 11 שנה את ג'ורג' בוש הבן. פרי יצא מיד בהתקפה מרה על נגיד הבנק המרכזי בן ברננקי. הוא הזהיר אותו, שאם "ידפיס כסף" ב-15 החודשים שנותרו עד הבחירות, זה יהיה "אקט של בגידה במולדת". אף כי תרבות הדיבור באמריקה הידרדרה בדור האחרון במידה ניכרת, טוענים לנשיאות אינם נוהגים לייחס בגידה במולדת לאישי ממשלה בכירים. סוף-סוף, את האיש הזה, ברננקי, מינה הנשיא בוש.

"אם הברנש הזה יוסיף להדפיס כסף", אמר פרי על הנגיד, פרופסור ידוע לכלכלה, "אני לא יודע מה אתם הייתם עושים לו באייווה, אבל אנחנו בטקסס היינו עושים לו משהו מכוער מאוד". ולא יסף. מה "אנחנו בטקסס" היינו עושים? טקסס מחזיקה בשיא ארצי של הוצאות להורג של פושעים מורשעים. עונש מוות לברננקי. לא, הוא בוודאי לא התכוון.

זמן קצר לפני ההכרזה על ברננקי, סקר דעת העניק לפרי יתרון ברור על פני כל מתחריו במקדימות הרפובליקניות. מה יקרה אם הוא יהיה מועמד מפלגתו לנשיאות, וברק אובמה לא יצליח להתאושש עד נובמבר 2012? הנשיא ריק פרי?

רגע של צמרמורת עדיין לא הזיק לאיש בחודש אוגוסט חם וצפוף במיוחד.