יהיו לכם חיים ארוכים? יש רק שאלה אחת - כמה זה יעלה

"אגנס" היא חליפת זקנה - חליפה שמחקה את מגבלות הגוף בגיל מתקדם. רתמה פלסטית פנימית וחגורות גמישות שמחוברות לגפיים מחקות את מגבלות התנועה שנובעות מבעיות בעמוד השדרה, ורטיות שמחוברות למותניים, לברכיים ולצוואר מאפשרות הדמיה של תסמיני שיגרון. החליפה הזו, שעוצבה לראשונה ב-2005 ב-MIT (המכון הטכנולוגי היוקרתי של מסצ'וסטס) על ידי צוות של חוקרים בעלי רקע בפסיכולוגיה, ארגונומיה ופיזיולוגיה, נמצאת בשימושן של חברות רבות כמו סימנס, דיימלר וג'נרל מילס. האחרונה השתמשה בה, לדוגמה, כדי ללמוד על הקשיים של צרכנים בגיל מתקדם בפתיחת אריזות של דגני בוקר.

רק אחרי שביליתי כמה שעות בחליפה הזו קלטתי שאני תשוש. תחילה לבשתי את האוברול התעשייתי הכחול. אחר כך באו הרטיות הקשיחות של הברכיים והמרפקים. בהמשך באות רצועות גמישות שנועדו להקשות על הזדקפות או התכופפות.

הכובע לא נראה כמו משהו מיוחד - עד שהוצמדו אליו רצועות נוספות שמשכו את הראש כלפי מטה והקנו כיפוף קשיש כדבעי לגבי. ואז הגיעו הנעליים, מרוככות על ידי סוליות ספוגיות מיוחדות שהפכו ירידה במדרגות למפחידה. התחלתי לפסוע בזהירות רבה, בהרגשה שאני עלול ליפול בכל רגע. משימות פשוטות הפכו מסובכות. הגעה לחפצים גבוהים הפכה למאמץ גדול, כמו גם טאטוא הרצפה. משקפי המגן של החליפה הפכו את ראייתי לצהובה, והכפפות הפלסטיות הדו-שכבתיות הפכו את צג המגע של הטלפון הנייד שלי לבלתי שמיש.

המאמץ המצטבר עשה את שלו. כאשר ג'וזף קופלין, המייסד החביב בן ה-50 של AgeLab הוליך אותי לסיור במעבדה, הרגשתי תשוש. הכינוי של החליפה, "אגנס" (Agnes), הוא ראשי התיבות של Age Gain Now Empathy System, והיא נתפסת ככלי שיכול לסייע לעסקים להתאים את מוצריהם ללקוחות המבוגרים שלהם.

קופלין הוא כנראה מומחה הזקנה הבולט ביותר כיום בארה"ב. בסיור שלנו מצביע קופלין על עוד גאדג'טים שקשורים לגיל מתקדם: סט של מוניטורים דו-כיווניים מאפשר לילדים לבדוק מרחוק את מצבם של הורים קשישים. פח אשפה חכם שמצויד בחיישנים מאפשר מדידה של כמות המזון הנאכל. כלב ים רובוטי מכוסה פרווה מיועד לספק הדמיה של חולה שיטיון (דמנציה).

אבל קופלין מסתייג בכל זאת מהרעיון שטכנולוגיה לבדה יכולה לפתור את הבעיות הרבות של האוכלוסייה המזדקנת. במקום זאת, הוא טוען, כל מוסד חברתי וכלכלי - מתחבורה ודיור עד חינוך ומסחר - צריך להמציא את עצמו מחדש. "אנחנו זקוקים לחזון שלפיו הזדקנות אינה רק בעיה של הקשישים. היא נוגעת לכולנו, ולשאלה איך אנחנו שומרים על פרודוקטיביות של אנשים כמה שיותר", הוא אומר. "מה שיש לנו כיום הוא משבר שנובע משימוש במודלים חברתיים ופוליטיים של אתמול לטיפול בבעיות ההזדקנות של ימינו. זהו נתק בסיסי".

הצונאמי האפור

לא קשה להבין את הנתק שקופלין מדבר עליו. אנחנו חיים יותר, הרבה יותר, והמחיר הולך להיות גבוה מאוד.

ה"בייבי בומר" האמריקני הראשון (ילידי 1946-1964) הגיע לגיל פנסיה השנה. ב-19 השנים הבאות יפרשו לגמלאות כ-10,000 איש ואשה בכל יום, ויכפילו את אוכלוסיית הגמלאים האמריקנים ל-72 מיליון בני אדם, בערך חמישית האוכלוסייה, בשנת 2030. אותו דבר קורה בבריטניה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בבריטניה מעריכה שמספרם של בני 85 ומעלה יכפיל את עצמו ויותר עד 2035, ל-3.6 מיליון בני אדם. וזה עוד כלום: עד אז יזנק מספרם של בני 100 ויותר - פי שבעה.

"הצונאמי האפור" הזה כפי שהוא מכונה נובע מגידול בלתי ניתן לעצירה בתוחלת החיים, שנובע בחלקו מהשיפורים בטכנולוגיה הרפואית. הדמוגרף האמריקני ג'יימס ואופל הראה שתוחלת החיים ברוב המדינות המפותחות מתקדמת בקו ליניארי, בערך שלושה חודשים בשנה ב-170 השנים האחרונות. כמה מומחים חושבים שהקו הזה ישתטח, אך לפי שעה אין סימן לכך. מחקר מ-2010 שפורסם בכתב העת המדעי לאנסט ניבא שמחצית מהתינוקות שנולדים מאז שנת 2000 יזכו לחגוג את יום הולדתם ה-100. כתוצאה מכך, מערכות פנסיה שתוכננו ל-15 שנים יצטרכו להימתח על פני 30 שנה. גם מערכות הרווחה מצויות במשבר.

דיור מוגן הוא דבר יקר, שעלותו השנתית נעה בארה"ב מ-78 אלף דולר לדיור מוגן ממוצע עד 194 אלף דולר לטיפול מלא - סכום שרק אחוז קטנטן מהאמריקנים יכול להרשות לעצמו. בבריטניה קיימת המלצה שהונחה על שולחן הממשלה לתקרה של 35 אלף ליש"ט על כל תשלום שנתי שכל אדם או משפחתו יצטרכו לשלם. אבל סכום כזה משאיר פער מימון שצפוי לגדול ל-6 מיליארד ליש"ט בשנת 2026.

לא לדיור מוגן

הוויכוח על מימון טיפול ארוך טווח במזדקנים מסתיר בעיה אחרת. גם אם הרפורמה במערכות הקיימות תהיה מושלמת, הן יהיו מערכות שמעט מאוד קשישים רוצים להשתמש בהן מלכתחילה. סקר מ-2005 של האגודה האמריקנית לגמלאים (AARP) הראה שכ-90% מאלו שעומדים לצאת לפנסיה הביעו העדפה להישאר בבתיהם בגיל הפרישה.

קופלין אומר שברור שמודל הטיפול הנוכחי במזדקנים אינו עובד יותר. "פנסיה בעתיד לא תהיה מעבר לשפת הים או למסלול הגולף, גם אם הם יהיו בני השגה. הזדקנות טובה היא חיים בסביבה שיש בה את הצפיפות והאינטנסיביות של פעילות ששומרת על הבריאות ועל המעורבות של המזדקן", הוא אומר. "משקיעים מיליארדי דולר בהארכת החיים, אך איש אינו מקדיש מחשבה או השקעות בשאלה איך יתנהלו החיים הארוכים הללו בצורה משופרת".

כלים כמו חליפת אגנס התבררו כיעילים במיוחד במחקר של נושא אחד שקופלין רואה כקריטי לעתיד: התחבורה. גם כאן הטכנולוגיה היא חלק מהתשובה - מערכות מצוידות במערכות מידע חכמות יכולות להתריע על מכשולים וסיכונים בדרך וכו'. המעבדה ב-MIT, שהוקמה כבר בראשית שנות התשעים, כוללת אפילו סימולטור של נהיגה בתוך חיפושית פולקסווגן אדומה בגודל מלא, עם חיישנים לניטור תנועות העין והדופק של הנהג.

אך טכנולוגיה לבדה אינה יכולה לפתור את בעיית הנהיגה. 70% מהאמריקנים מתגוררים בסביבה כפרית או בפרברים. לרבים מהם, תחבורה ציבורית איננה אופציה. רובם יהיו בסופו של דבר קשישים מכדי לנהוג. לפני יותר מ-20 שנה נדרס רייאן, בנה בן ה-3 של קתרין פרוינד , על ידי מכונית שבה נהג בן 84. הנהג סבל, התברר, משיטיון. ראיין התאושש בסופו של דבר. "הפעוט שלי נדרס על ידי קשיש חביב שחשב הוא פגע בכלב", מספרת פרוינד. "התחלתי לנסות לחשוב איך למנוע שזה יקרה לעוד ילד קטן או לעוד זקן חביב".

הפתרון של פרוינד היה הקמת מלכ"ר חדשני, ITNAmerica, שמקבץ יחדיו מתנדבים, כלי רכב ותוכנת מחשב מתוחכמת כדי לספק 50 אלף הסעות מסובסדות בשנה למבוגרים בארה"ב. הארגון הוא למעשה שירות מוניות מסובסד שאנשיו הם תערובת של מקבלי שכר ומתנדבים. הוא הוקם ב-1995, וגובה דמי מנוי שנתיים של 40 דולר בתוספת 9 דולר בממוצע לנסיעה. כעת הוא מקיף 20 ערים בארה"ב, וחלק מהמימון מגיע מתרומות גופי צדקה.

לרשות הארגון תוכנה חכמה שנעזרת באלוגריתמים מתוחכמים כדי להתאים מתנדבים לנוסעים. חדשנות נוספת היא השימוש בנקודות זיכוי - הנהגים המתנדבים (רובם בני 60 פלוס בעצמם) צוברים אותן ויכולים לממש אותן אם הם מחליטים להפסיק לנהוג. מתנדב בלוס אנג'לס, למשל, יכול לתרום את נקודות הזיכוי שלו להוריו הקשישים בחוף המזרחי בארה"ב. הטבה נוספת היא הנחות במרכולים מקומיים.

אבל ITN יצטרך לצמוח מאוד כדי לספק את הביקוש לנסיעות של כ-14 מיליון אמריקנים שלדברי סנדרה לא יהיו להם אמצעי תחבורה בשנת 2030, אבל קופלין ב-MIT אופטימי מאוד: "ITN הוא מיזם התחבורה החדשני ביותר שראיתי ב-20 השנים האחרונות", הוא אומר.

כפרים בתוך הערים

גם התגברות על בעיית התחבורה אינה מבטיחה גיל זהב של סיפוק. סוזאן מקוויני-מורס חיה בדאונטאון בוסטון, בשכונת ביקון היל האלגנטית, מאז 1965. כאשר התקרבה לגיל הפנסיה, החלה לחשוב על האפשרויות שלה. ביקון היל, נחמדה ככל שתהיה, לא תוכננה במיוחד לקשישים. העזרה הממשלתית לנכים או מוגבלים הייתה מוגבלת. ביקורים בבתי דיור מוגן בסביבה שכנעו אותה שהמקומות הללו אפורים, מבודדים ויקרים.

בפברואר 2002 היא השיקה את ביקון היל וילג', ארגון צדקה שתומך באוכלוסייה המבוגרת באזור. כמו ב-ITN, העזרה בהסעות הייתה חלק גדול מהתוכנית, והארגון הוסיף עליה מבצעי הנחות בחנויות מקומיות ובמרפאות, ותוכנית של פעילות חברתית. מתנדבים ומומחים בתשלום עומדים לרשות חברי הארגון לכל דבר, משרברבות עד שירותי טיפול מקצועיים.

כ-400 תושבים מקומיים כבר נרשמו. כל אחד מהם משלם 640 דולר דמי מנוי שנתיים. "כפרים" דומים צצו בינתיים ב-64 קהילות ברחבי ארה"ב, אך מקוויני-מורס מודה שהמודל שלה לא נועד להחליף לחלוטין את הטיפול המקצועי בבתי דיור מוגן.

קופלין מסרב להיכנע לבעיות: "אריכות החיים היא כנראה ההישג הגדול ביותר של המין האנושי שנוטים להתעלם ממנו. אם אני אדבר עם מישהו ואומר לו 'ברכותיי, אתה עומד לחיות 30-40 שנה יותר ממה שחיו הסבים שלך', זה ייראה כמו בונוס גדול. עם קצת תושייה, זה פרס ששווה לזכות בו".