"דיור בר-השגה עלול להפוך למסוכן, ליצור שכונות סלאמס"

דיור בר-השגה, מעצם טיבו, אמור לאכלס בסופו של יום בעיקר דיירים זמניים, כאלה שהממון לא נמצא בכיסם. בין אם מדובר בפרויקטים להשכרה, ובין אם מדובר בדירות זולות שיימכרו במנגנון הגרלה, ההנחה היא שמי שיוכל להרשות לעצמו יעדיף לעבור בהזדמנות ראשונה לדירה משלו בסטנדרט גבוה יותר.

לאור זאת, שבות ועולות האזהרות שדיור בר-השגה הוא קרקע בטוחה ליצירת 'סלאמס'. לדברי תמיר מינץ, יו"ר האיגוד לניהול בתים משותפים, "זה לא סוד שכשגרים בדירה שאינה בבעלות, לא נוטים להשקיע בשום דבר מעבר להשקעה המינימאלית. בבניינים שיאוכלסו בעיקר בשוכרים, ובבתים שרוב הדיירים בהם אינם משופעים בכסף, עלולה להיות נטייה לחסוך בעלויות תחזוקה, שיגרמו לשחיקה ובלאי ומכאן - לירידה בערכו, עד אפילו להתדרדרות לכדי 'סלאמס'. אחזקה נכונה של דיור ציבורי חיונית כדי שפרויקטים מסוג זה לא יהפכו לסלאמס".

- מי אמור להיות אחראי לכך?

"משרד השיכון בהחלט צריך להיות אחראי על האחזקה - צריך להיות פיקוח הדוק כדי לבדוק את המערכות. ממש כמו שעושים טסט לאוטו, פעם בשנה שיגיעו פקחים כדי לבחון מה המצב בבניין והאם הוא מתוחזק כהלכה. זה יכול להיות גם במכרזים לחברות חיצוניות שיתחזקו את הבניינים באופן קבוע אבל הפיקוח חייב להיות מצד גורם ממשלתי".

- מה עלות האחזקה של בניין כזה?

"עלות האחזקה הממוצעת, בבניין בסטנדרט נמוך, היא כ-250 שקל לחודש לדייר. כדי שתהיה עלות אחזקה נמוכה ככל הניתן, צריכים לקחת בחשבון שזה לא יוכל להיות בפרויקטים שייבנו בצורה של בניין בודד פה ושם. צריך להקים כמה בניינים יחד, כדי שעלות אחזקה נמוכה תוכל באמת לממן את הצרכים. אפילו להעמיד אב בית בכל קבוצת בניינים כזו. עוד נקודה חשובה היא שצריך יהיה לבנות פרויקטים עם ייעוד אחד בלבד. שילוב שימושים מהווה בעיה, בעיקר בנושא האחזקה. מניסיון של הפעילות בארץ וגם בחו"ל, אם יש בניין מעורב, מה שקורה בדרך כלל זה ויכוחים וריבים על האחזקה. לא יוכל להיות חלק שישלם הרבה וחלק מעט. זה לא עובד ויוצר רק סכסוכי שכנים. במקרה ויחליטו על מתווה כזה, הפתרון היחיד יהיה סבסוד של משרד השיכון לחלק של הדירות בשכירות".

- 250 שקל זה גם לא מעט.

"אך אני משוכנע שאם לא יהיה חוק שיחייב לתחזק את בנייני הדיור המוזל, הם יהפכו מהר מאוד לא רק לבניינים מוזנחים, אלא גם למסוכנים - יש מערכות, כמו כיבוי אש ומעליות, שאם לא מטפלים בהן, הדבר מהווה סכנת חיים ממש".

- כדוגמה מחזקת לטענותיו, הוא מביא שתי שכונות שכנות בעיר ראשון לציון.

האחת - שכונת פרס נובל, המורכבת מ-16 בניינים בני עשר שנים שמטופלים ומנוהלים על ידי חברת ניהול. השטח הציבורי מטופח, כל הבניינים נקיים, החניות שמורות וכל תקלה ונזק, מטופלים תוך זמן קצר. לעומת זאת, בצד השני של הכביש, ניצבים בניינים בשכונת שקמה שאין בה חברות ניהול, הבניינים מוזנחים והשטח הציבורי מוזנח.

לדברי מינץ, הפער במחיר הדירות בין שתי השכונות הוא מאות אלפי שקלים, למרות שלכאורה מדובר באותם בבניינים בני אותו גיל, הניצבים באותו אזור.