זוהי קריאה אחרונה לנוסעים לברצלונה

מדור הספורט של אתר וואלה! בחר לקדם את תחילת העונה בליגת העל בפרויקט שנקרא "למה גם השנה אצפה בכדורגל ישראלי". זה פרויקט חיובי כלפי ליגת העל, הכותבים ממליצים על החוויה, אבל שימו לב לסיבות שלהם: כדי להיות שותף בסוג של אופוזיציה לסנובים שמעדיפים כדורגל אירופי; כדי ליהנות מהימים האחרונים של הפגרה, כשהכל עדיין טהור; כדי להתעצבן מהטעויות והאופורטוניזם של הפרשנים הגרועים; כדי להתענג מהפסדים של הפועל ת"א; וכדי להתענג מהפסדים של מכבי פ"ת שמחזירים את הלוזונים לפרופורציה. וכאן חייבים לשאול: האם חוויה יכולה להיות חיובית אם כל הסיבות לחוות אותה (שמחה לאיד, כעס וזעם, הדחקת המציאות) הן שליליות?

אבל הבעיה העיקרית של הפרויקט "למה גם השנה אצפה בכדורגל ישראלי" היא השם שלו. הסאב-טקסט של המילים "גם השנה" הוא: למרות המציאות בכדורגל הישראלי אנחנו, כמערכת עיתונאית, החלטנו להישאר נאמנים לליגת העל לפחות עוד שנה. לאלמנט הזמן ("השנה") יש כאן פונקציה חשובה כי הוא כולל בעיה שאף אחד בקהילת הכדורגל הישראלי (מנהלים, מאמנים, שחקנים, עיתונאים, אוהדים) לא מתייחס אליו, בטח לא ערב עונת 2011/12: העתיד. או ליתר דיוק העובדה שבעתיד הלא רחוק ליגת העל בכדורגל, פעם מפעל שפעל בלב המיינסטרים הישראלי, תעניין כל כך מעט אנשים בישראל שאפשר יהיה להגדיר אותה רשמית כפרינג'.

***

כבר עכשיו ליגת העל מעניינת הכי פחות אנשים מאי פעם. הרייטינג הממוצע של המשחק המרכזי בעונה הקודמת היה 9%. בפלייאוף הוא לא עלה משמעותית. בחמש השנים האחרונות היתה ירידה של 41% בצפייה במשחק המרכזי. במגרשים אפשר לראות כמעט אך ורק אוהדים אדוקים. היום אבא אחראי לילדים קטנים לא מוכן לקחת אותם למשחק בגלל המתקנים המעליבים והאווירה היותר מהכל אלימה ביציעים. והילדים, הם מסתובבים בחולצות של ברצלונה ומנצ'סטר יונייטד מגיל 3, אפשר לראות כל משחק של כמעט כל קבוצה אירופית גדולה בטלוויזיה, פערי הרמות צועקים מיד, מה בינם לבין ליגת העל?

התופעה הזאת (ירידה בחשיבות הליגה המקומיות) לא אקסקלוסיבית לישראל, זה ברור, היא נובעת קודם כל מהגלובליזציה וממהפכת המידע, אבל בישראל היא קיצונית במיוחד כי, א': הפערים בין החוויה שמציעה ליגת העל לחוויה שמציעות ליגות הכדורגל הבכירות באירופה הם קיצוניים, ו-ב': בישראל אפילו לא מנסים להתמודד איתה. בקהילת הכדורגל הישראלי אף אחד לא מדבר על מה יקרה כאן עוד 10 או 15 שנה. אם היו מדברים על זה סביר להניח שהיינו רואים פעולות, לאו דווקא חכמות או מועילות אבל בכל זאת פעולות, שמנסות להתמודד עם תרחיש שאין גרוע ממנו לליגת ספורט מקצוענית: כרסום משמעותי בבסיס האוהדים שלה.

מה אנחנו רואים במקום דיונים ופעולות: עוד מאותו דבר. מרגעי השיא של הקיץ: שני אנשי עסקים אמריקנים שרגע אחד קונים את בית"ר ורגע אחר עושים פרסה; סאגה משפטית מכוערת במאבק על הבעלות בהפועל ת"א; חלק מאוהדי מכבי ת"א משליך חפצים למגרש בדרבי בגביע הטוטו והמאמן מוטי איווניר מתפרע אחרי שהוא מורחק; אלימות בדרבי (גם הוא בגביע הטוטו) של פתח תקווה; דוד אמסלם וגילי לנדאו מתפטרים מבית"ר והפועל פ"ת פחות משבוע לפני תחילת העונה. הדברים האלה, בווריאציות שונות, קורים וימשיכו לקרות גם בליגות באירופה. ההבדל הוא שחוויית הכדורגל שם מספיק טובה כדי שהם לא יהיו העיקר.

אנשים שמספיק כנים עם עצמם יודעים שליגת העל בישראל, בגלל הדינמיקה הטלנובלית שלה והדמויות ההזויות ששולטות בה, שייכת לז'אנר מאוד ספציפי בתרבות פופולרית: טראש. לטראש תמיד יהיה קהל, בכל מקום בחברה המערבית, אבל בישראל רוב התושבים מעדיפים באופן ברור טראש אחר (ערוץ 2) על-פני כדורגל. כדורגל מעניין ישראלים כשהוא טוב. לפי אתר הכרטיסים טיקטינגו, 20,000 ישראלים נסעו למשחקים של ברצלונה בעונה הקודמת. הרייטינג הממוצע של נבחרת ישראל בקמפיין מוקדמות היורו הנוכחי הוא 14.4%. במשחק נגד אנגליה שהביאה לר"ג את וויין רוני וסטיבן ג'רארד ופרנק למפארד לפני ארבע שנים הרייטינג היה 44%.

ואלה המספרים כרגע. תחשבו מה יקרה לליגת העל כשהילדים של היום יהפכו לאבות צעירים.

***

מה אפשר לעשות? הרבה דברים: להקטין את הליגה; לקבוע תקרת שכר שתגביל את שכר השחקנים למשהו בין 50%-60% מההכנסות, ובכסף שנחסך, אם כבר יש נכונות להוציא אותו, לשפר את האצטדיונים ואת חוויית יום המשחק; לעבור למודל הבעלות הגרמני שמחייב שהאוהדים יחזיקו בלפחות 50% פלוס אחד מהקבוצה.

לא חסרות אופציות, המודלים קיימים, צריך רק לבחור, אפילו אם בדרך של ניסוי וטעייה. כמו שחבר טוב שלי תמיד אומר: יש ארבע דרכים לגשת לכל בעיה בעולם: 1. לברוח ממנה. 2. לעקוף אותה. 3. להתעלם ממנה בתקווה שהיא תחלוף. 4. להתמודד איתה. במהלך ההיסטוריה עוד לא היתה בעיה שנפתרה באחת משלוש הדרכים הראשונות.