אי אפשר שלא להשתאות לנוכח התבונה והבגרות שמגלה הנהגת המחאה החברתית. מאז ומתמיד, בכל פעם שהתותחים החלו לירות, המוזות התווכחו אם בשעה שיורים יש מקום לקיים פעילויות או לומר דברים, שאינם עולים בקנה אחד עם "חומרת השעה". הכלל הבלתי כתוב, אבל המאוד מושרש, היה ועדיין הינו, "שקט - יורים".
בשביל ראשי המחאה החברתית זה יצר דילמה. האם להשתתק עד יעבור זעם? האם הציבור לא יתקומם נגד כל צורה של מחאה בימים שבהם נופלים טילים ואנשים נפגעים? ישבו, חשבו והחליטו שהמחאה לא תושבת. וכך התקיימה שלשום (ש') הפגנה של עשרות אלפים שהתנהגו והתנהלו בצורה מופתית, הדליקו נרות וצעדו בשקט שהיה חזק לא פחות מהקולות הרמים המאפיינים מחאה חברתית. אתמול קיבלה המחאה החברתית, וקיבלו ראשיה, תעודה של בגרות ואחריות.
החולצות האדומות
במיוחד מרשימה התעקשותם של מנהיגי המחאה לשמור עליה נקייה מכל התערבות של גורמים פוליטיים, ולא פחות חשוב - ממסרים פוליטיים. תמיד יש בהתכנסויות גדולות גורמים המבקשים לדחוף לעניין את כל מה שיש להם בראש ובבטן. גורם כזה הוא התנועה המתקראת "תנועת מאבק סוציאליסטי", שחבריהם הגיעו להפגנה אתמול כשהם לבושים חולצות אדומות. לחבר'ה האלה היה דחוף לדחוף להפגנה השקטה והנבונה מסרים בסגנון "אין שלום, אין רווחה - להפיל את הממשלה".
בעיקרון זה כמובן נכון. הסדר שלום היה מאפשר הפניית משאבים לצרכים חברתיים, זה אלף-בית. השאלה היא מי מונע השגתו של הסדר כזה? ועל כך, על שאלה זו, אין הסכמה. כאן כבר נכנס לתמונה אלמנט הימין-שמאל. כלומר, ברגע ששאלה זו נכנסת למחאה החברתית - הלך על המחאה. אין מתכון בטוח מזה לחיסולה.
שמאלנים מכוערים
חוסנה של המחאה החברתית הוא בתמיכה הציבורית שהיא מקבלת. הישגה הגדול ביותר שהתמיכה מגיעה ללא הבדל ימין או שמאל. את ההישג הזה מאיימים עתה להפר שמאלנים קיצוניים, שאינם שונים במאומה מקיצונים ימניים, או קיצונים בכלל. בינתיים נראה שמנהיגי המחאה החברתית מצליחים לדחוק את השמאלנים המכוערים אל השוליים. אבל דרכם של קיצוניים שהם מסרבים להיעלם, מתעקשים לגרום את הנזקים שלהם, והם עוד עושים זאת בלהט משיחי. כל מי שרק יכול צריך לסייע למנהיגי המחאה להרחיק מקרבתה את החולצות האדומות שאופיין האמיתי הוא שחור, בסגנון התנועה הפשיסטית.
התרברבות להנחתה
הממשלה אינה אשמה בפרץ האלימות בדרום. אני גם לא יודע אם היה מחדל של הערכת מצב, כפי שטוענים פרשנים שונים. אבל דבר אחד כן ידוע: יותר מדי דיבורים. בכל פעם שמנהיג ישראלי היה מציין את השקט שממנו אנחנו נהנים בתקופת כהונתה של ממשלה זו - הייתי חושב לעצמי למה? הרי הצהרות התרברבות אלה הן כמו הגשה להנחתה. אתם אומרים שיש שקט? אנחנו נראה לכם שאין. אי אפשר לשתוק? להתנהג בצורה אחראית? לקחת דוגמא מהמנהיגים הצעירים של המחאה החברתית?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
