על הסלמה, מחאה פטפוטים

1. האם ההסלמה הביטחונית חיסלה את המחאה הציבורית? זו השאלה ששואלים מאז יום חמישי האחרון, במעין שמחה לאיד משולבת בחשש כבד. האם סדר היום הישן (הרוגים-טילים-ביטחון) יחסל את סדר היום החדש (מחאה-חברה-כלכלה)?

מה זה קשור? סדר יום של מדינה, כמו סדר יום של משפחה וסדר יום פרטי, נע בין קצוות, גבהים ותחתיות. פעם דואגים לילד חולה ופעם שמחים בחגיגת הילד האחר. פעם מוטרדים קשות מהאוברדראפט ופעם חוגגים בטלפון מ"אריאלה ממפעל הפיס", שמזרימה כסף לחשבון הבנק. אוהבים ומתקוטטים. מלחמה ובנייה. ביטחון וחברה.

סדר היום החדש הוא סדר היום הישן, בתוספת פרקים חדשים. חברה וכלכלה בשום פנים ואופן אינם באים במקום ביטחון ומצב גיאו-פוליטי. הם באים יחד, כי אלה החיים. לפחות פה.

2. גם ההכרח לייעל את תקציב הביטחון לא השתנה, ואל תאמינו שוב לספין. אף אחד, מעולם, לא דיבר על קיצוץ בתקציב ההתעצמות והמוכנות של הצבא, המהווה היום רק כרבע מתקציב הביטחון הענק. כ-55 מיליארד שקל השנה. נהפוך הוא - תוכנית ההתייעלות המקיפה למערכת הביטחון, המבוססת על דוח ברודט, מדברת על כך שכל שקל שנחסך בהתייעלות יישאר בתוך מערכת הביטחון וישמש לצורכי התעצמות ומוכנות.

מערכת הביטחון חייבת להתייעל. הצבא, גם ובעיקר כדי שיוכל לנצח במלחמה, אינו זקוק לעוד ועוד כספי בזבוז. הוא זקוק להתייעלות, לתקציב עבור ביטחון ולא עבור ניהול כושל ואדישות כספית. הצבא זקוק לכסף שההתייעלות הזאת תפנה לו.

3. המחאה חייבת להימשך, אבל אל לשוכני האוהלים להתאהב במהפכה ובעצמם. גם לא לאפשר למזדנבים ולעסקנים שדבקו בהם להשתלט עליה. ברגע שלמובילי מהפכה עולה השתן לראש, הם הופכים, חלקם כבר הפכו, לפוליטיקאים קטנים ומוכרים. מובילת מחאה אמרה היום, "הממשלה מנצלת את הכאב שלנו על ההרג והמצב הביטחוני... אנחנו שומעים שהממשלה רוצה לומר לנו לפרק את האוהלים למען המצב הביטחוני", וזה סימן לכך שהמחאה, שבאה מעוצמה גאה, מתחילה להידרדר לנקודת הבכיינות, ההאשמות, הרדיפה. ההטיה המפלגתית. חבל.

4. צוות מנואל טרכטנברג וצוות יוסי יונה לא יהפכו את המדינה ביום אחד. הם יכולים רק להתוות דרך, מסלול שיקום, סדר חדש. מי שיממש את כל זה יהיו הפוליטיקאים, היום ומחר. לכן, נעים או לא נעים, המחאה חייבת להתחיל להתחבר למציאות, להצטרף למרכזי מפלגות קיימות ו/או להקים מפלגה או מפלגות ולעמוד בראש. עיקר העיקרים: להשתתף, כולם, במשחק הדמוקרטי. להשתתף בבחירת מועמדים טובים בפריימריז וללכת לבחור. לא עוד 64 אחוזי הצבעה עלובים.

5. "ראשי אוצר" לשעבר הפכו למתבטאים מבוקשים במיוחד לענייני מחאה, סדרי עדיפויות, מה ומאיפה לקחת ולמי לתת. יש הממשיכים לשמור על דעתם ואמונתם, אחרים מממשים את משפט הדור: "מה שרואים מכאן לא רואים משם", ויש כאלה שמותירים אותנו בפה פעור בתדהמה. אודי ניסן, למשל. הממונה על התקציבים באוצר, שפורש השבוע ומיד ממריא, בראשון הבא, לאוניברסיטה בארה"ב, נתן ראיונות פרידה בתקשורת. מילא הביקורת על מדיניות הפחתת המס של בנימין נתניהו.

אפשר שניסן השמיע אותה בעבר, בשקט ובכבוד מנומס, במישרין או בעקיפין, בפני ראש הממשלה. בפועל הוא זה שעמד, במסגרת תפקידו, מאחורי העלאות במסים העקיפים, קודם כול הבלו על הדלקים; מילא הביקורת האוצרית הממוסדת והידועה נגד מערכת הביטחון "הרחוקה מאוד מלהשיג את יעדי ההתייעלות שנקבעו לה", כדברי ניסן, ועוד כמה סיסמאות קבועות ורב-שנתיות שאימץ האוצר ברצון או באי-רצון, במסגרת מדיניות ה"טייס האוטומטי" שהתבסס בה. אבל כשניסן אומר כי "הנושא הכי חשוב לטיפול הוא סוגיית יוקר המחיה והיעדר התחרות במשק", זה כבר מעלה חיוך עגום ומרגיז. איפה אתה היית ומה אתה עשית, מר ניסן?

באוקטובר 2007 מינה שר האוצר דאז רוני בר-און את ניסן, ד"ר לכלכלה ומדיניות ציבורית, למנהל רשות החברות הממשלתיות. משם, ביולי 2009, לקח אותו שר האוצר הנוכחי, יובל שטייניץ, לראשות אגף התקציבים. 22 חודשים כמנהל החברות הממשלתיות ו-26 חודשים כמנהל התקציבים - סך הכול 48 חודשים. ארבע שנים תמימות נשא ניסן בתפקידים בכירים ביותר באוצר ונהנה מגיבוי אינטנסיבי בלשכת ראש הממשלה. הוא קודם ישירות על ידי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שמינה אותו למנכ"ל הרשות לפיתוח ירושלים והמליץ עליו לתפקיד באוצר, ואחרי כן, אצל נתניהו, באמצעות מנכ"ל המשרד אייל גבאי.

מי שמע את ניסן מדבר, לוחם, מתעקש להעלות לסדר היום של האוצר והממשלה את "סוגיית יוקר המחיה והעדר התחרות במשק"? מה הוא עשה כאחראי מטעם הציבור על החברות הממשלתיות כדי לפתוח, ולו סדק צר, במונופולים האפלים הגדולים של הממשלה, כמו חברת החשמל ונמלי הים? היום, למשל, אומר ניסן כי ועד עובדי הנמלים הוא "דוגמה קיצונית לוועד ששולט במדינה. גם נהנים ממשכורות גבוהות וגם נותנים שירות גרוע", אבל מתי הוא נגע בהם, כשהיה מנהל רשות החברות וראש אגף התקציבים? לא שניסן התמכר מרצון, חלילה, לאינטרסים השמנים של המונופולים, אבל הוא גם לא ממש הרים ראש נגד, כשיכול היה, כשזה היה בידיים שלו. חבל שהדברים נשארו רק בפיו.