המחאה החברתית: כך תוקיעו כל תסיסה או פעילות אלימה

בשבוע שעבר, רגע לפני שמרגול עלתה לכותרות, פאניקה ברחובות לונדון ותהייה עצמית אם העולם השתגע - לא היוו רק יותר מציטטה של הסמיתס. אבל ברגע אחד הפכה לונדון ממקום של שותי תה בחמש אחה"צ למנפצי חלונות ראווה בתשע בערב.

כמו כל פרעות העולם בעת החדשה של 2011, גם כאן שיחקו הרשתות החברתיות תפקיד מרכזי, מעבירות את לפיד השריפות שהיו לסמלה המסחרי של ההתפרעות, ממקום למקום.

1. הכוח המאורגן של המתפרעים. אותם הכלים המשמשים את המוחים ברוטשילד להניע תומכים לפעולה ולהגעה להפגנות ואירועים התגלו כחרב פיפיות ובמקרה האנגלי שמשו את המתפרעים ככלי ניהולי מדרגה ראשונה, והפכו פשע ספוראדי לפשע מאורגן. טוויטים עם פרטים על מקום ושעת מפגש ממנו ייצאו יחד לביזה אפשרו לקומץ אקלקטי של מתפרעים להפוך לתנועה. רבות מההודעות עברו דרך שירות ה-BBM (שירות המסנג'ר של משתמשי בלקברי) שבשלב זה ניסו ליהנות מרשת חסויה יותר מהרשתות האחרות. כך, בהינף לבנה על חלון ראווה, הפכה הפלטפורמה החברתית לכלי המרכזי בחיזוק פעילות אנטי חברתית בעליל.

מתפרעים בודדים וכנופיות בשכונות קשות הם דבר שבשגרה עבור המשטרה הלונדונית, אבל כוח ההמון וההתארגנות הציבו רף חדש למהומות הללו.

הפסיכולוגיה מלאה בתיאוריות על התוצאות מרחיקות הלכת של תחושת ההזדהות עם קבוצה. מדיה חברתית, כמקום המייצר קבוצה של אנשים מכווני מטרה דומה, מספקת אימות ומייצרת ליחיד בעל הכוח המוגבל תחושת עוצמה בלתי נגמרת; אני חלק מקבוצה גדולה יותר ולכן אני יותר צודק, יותר יכול, יותר עושה. התחושה החיובית-אופורית שיש לאנשי מחאת האוהלים סביב עשייה חברתית; תחושת ביחד ושליחות משותפת, הופכת להיות כאן לשליחות משותפת של אלימות ולעידוד הסלמה אחד של השני ותחושה של צדק גם על מעשים קשים, בעיקר כי האווירה היא ש"כולם עושים את זה".

השלב הבא של טשטוש הגבולות המוסריים הללו הוביל לצורך להתגאות באלימות. תחושת הכוח הקבוצתית הובילה לפרסום מאסיבי של תיעוד מעשי ביזה ופשיעה של אנשים שלקחו בכך חלק במסגרת הרשתות החברתיות: סרטונים הועלו ליו-טיוב, תמונות של אנשים שתיעדו את עצמם הועלו לפייסבוק והכל בתחושת הישג על האלימות בה לקחו חלק. אם אתם חושבים שאצלנו זה לא יקרה, תזכרו במקרה של החיילת עדן אברג'יל ותמונות הפייסבוק המפורסמות עם העציר הכפות ותקבלו תזכורת כמה טשטוש הגבולות קרוב גם אצלנו.

2. המשטרה הדיגיטלית. המשטרה הלונדונית לא נשארה לשבת עם הציפור של טוויטר על הגדר והחלה להשיב מלחמה אלקטרונית ובמלוא המרץ. תמונות המתפרעים פורסמו בכל מקום אפשרי, והדיון אודות פרטיות הושתק לטובת השלטת סדר בממלכה. תחת הכותרת Name and Shame הזמינה המשטרה את הציבור לזהות ולתייג אנשים שצולמו בזמן פעילויות אלימות - התמונות הועלו לפליקר, לפייסבוק, דרך הטוויטר ויו-טיוב ובאתר המשטרה. ומה שלא גילה העם גילתה תוכנת זיהוי הפנים שהריצו השוטרים על תמונות ההתפרעויות.

3. ת"א עדיין שקטה. גם אצלנו כועסים, מתארגנים בפייסבוק ויוצאים לרחובות ובינתיים אלימות של ממש לא נרשמה. זאת הודות לעובדה שכרגע הקו שמנחה את המחאה הוא קו אנטי אלים. ובכל זאת כבר ניתן לזהות סמי-פרצי אלימות: סטודנטים מנסים לפרוץ לבורסה, ניסיון לפרוץ לדיון בכנסת ועוד אירועים ספוראדיים הקשורים במאבק. כל עוד אלו אירועים קטנים שאינם מקבלים רוח גבית מהקבוצה הגדולה ניתן לשמור על מאבק ברוח לא אלימה, אבל חשוב לשמור על ערנות, במיוחד באופן התיעוד והתגובות ברשתות החברתיות.

האחריות החברתית של ראשי המאבק לא נגמרת באוהל אלא יוצאת אל עמודי הרשתות החברתיות. הם צריכים לנטר את הדיאלוג עם הציבור ולוודא כל רגע שהוא לא גולש לפסים אלימים. כל תסיסה או תיעוד של פעילות אלימה צריכה להיות מוקעת במהירות ובנחישות ולסחוף אחריה הוקעה מכלל חברי הקבוצה. אחרת, בשקט בשקט, לאט לאט, נגלה שהלכנו לישון בתל אביב וקמנו בלונדון. רק עם יותר לחות.

הכותבת היא מנכ"ל חברת web done המתמחה בתוכן ושיווק ברשתות חברתיות