מהפכות לרעה

באופן טבעי, אנשים בכל מקום תומכים במהפכות עממיות נגד שליטים עריצים. איך אפשר שלא לשמוח כאשר בני העם הלובי מגרשים מהשלטון עריץ ליצן כמועמר קדאפי; איך אפשר לא לפרגן לבני העם הסורי שעושים את אותו הדבר ל"נשיאם" אסד, עריץ גדול בזכות עצמו. אפשר אפילו להבין את המצרים, אף שמובארק היה אולי המתון במנהיגי ערב.

אבל קשה מאוד לשמוח, לתמוך ולפרגן. כי לא משנה איפה ועל מה המרידה - בסופו של יום השנאה לישראל אינה פוחתת, אלא להיפך. השורה התחתונה בכל מקום, בכל הפגנה ומרידה, היא שנאת ישראל. למה? כי הם מוסלמים, וכי הקוראן, לפי פרשנותם של אותם גורמים, קורא להשמדת היהודים; וכי כל דבר הופך להיות קדוש - האדמה, דם השוטרים המצרים, הנפגעים במשט. כל דבר הוא לא פחות מקדוש ולכן מצדיק יותר שנאה, יותר דם, יותר ג'יהאד.

מעבר לכך, בכלל לא בטוח שהמרד נגד השליטים הנוכחיים יביא שליטים דמוקרטיים יותר או רודניים פחות. גם קדאפי עלה לשלטון בהפיכה, וגם ההנהגה במצרים היא תולדה של הפיכה. הבעיה אינה שליט זה או אחר, אלא של המנטליות הדתית. האם היום המוסלמים כשירים לדמוקרטיה?

דת ודמוקרטיה

כאשר הדת היא הגורם השליט אצל האנשים, זה לא אפשרי. כי הדת היא היפוכה של הדמוקרטיה, היא דורשת ממאמיניה לציית. לא לשאול, לא לתהות, לא להטיל ספק. כך באסלאם, כך גם ביהדות. דת ודמוקרטיה פשוט לא הולכים ביחד.

דת ואהבה

וגם דת ואהבה אינם צמד בר קיימא. האהבה של אדם מאמין, רובה ככולה, מתנקזת אל בני דתו שלו. הדת, גם שלנו, מטיפה למאמיניה חוסר סובלנות, אפילו שנאה, כלפי מי שאינו משתייך אליה. זה קיים גם בדת היהודית, אלא שאצלנו הדברים הללו אינם מקובלים על הרוב. לכן, במדינות שבהן שולטת הדת, מהפכה אמיתית, כזאת שמשנה באמת סדרי עולם, קימת רק כאשר היא מופנית נגד שלטון הדת - וזה לא מה שקורה במדינות ערב.

כל זה לא אומר שאנחנו צריכים, או יכולים, לפעול נגד המרידות במדינות ערב. זה אומר שאנחנו צריכים להכין את עצמנו, בכל התחומים, ליום בו נעמוד מול מדינות ומנהיגים שיציבו לנו אתגרים ביטחוניים, אולי קיומיים, קשים.

גם הן מפגינות...

עד כמה הדת טוחנת את המוח אפשר לראות אצל הנשים המוסלמיות. בהפגנות הנערכות במצרים, לביטול השלום עם ישראל, רואים נשים רבות. הן מכוסות ברעלות שלהן, הסמל המובהק לשעבודן בידי הגברים.

אין להן כמעט זכויות, והן למעשה השפחות של הגברים. אין להן מה שווירג'יניה וולף הגדירה "חדר משלהן". לא צריך הרבה כדי שיירצחו על מה שקרוי אצלם "כבוד המשפחה". אבל הן מפגינות. לא נגד הגברים המשעבדים אותן, לא נגד הדת ששוללת מהן חיים עצמאיים. הן מפגינות נגד ישראל. יסלחו לי האופטימיים, אבל אני איבדתי את האמונה שיש עתיד עם אנשים שזו דרך חייהם.