בין מוסקבה לבייג'ין

צירוף נסיבות הביא את מיכאיל גורבצ'וב לבייג'ין, במאי 1989, בשיאה של מחאת סטודנטים ענקית. אולי מיליון כבשו את כיכר טיאנאנמן. עיר הבירה, ושורה של ערי מחוז, היו שרויות באופוריה של חירות. המתקן הנועז ממוסקבה היה רשאי לחייך לעצמו בסיפוק. בשורת החופש שלו התחככה עכשיו בחומות העיר האסורה. זקני המשטר הסיני הזכירו לו את זקני המשטר הסובייטי, שהוא הוציא לפנסיה בזה אחר זה. אגב, אם הייתה שם אנטיפתיה, היא הייתה הדדית בהחלט. גורבצ'וב גילם בדיוק נמרץ מה שהצמרת הסינית גמרה אומר למנוע. הוא דהר קדימה מבלי להכשיר את הקרקע. הוא התחיל לאבד שליטה. הוא הרשה לאנשים להביע את דעותיהם הרבה לפני שנתן להם סיבה להיות מרוצים ממשהו.

בשבוע שעבר, גורבצ'וב הזקן הסב במסיבת עיתונאים ובשורה של ראיונות, כדי להגן על המוניטין שלו. ב-21 באוגוסט מלאו עשרים שנה להתמוטטות ניסיונם של זקני המשטר להציל את ברית המועצות. ארבעה חודשים ופחות אחר כך, גורבצ'וב פינה את לשכתו בקרמלין, הדגל הסובייטי הורד מן התורן בפעם האחרונה, וברית המועצות חדלה להתקיים. הוא היה אולי ראש המדינה היחיד בהיסטוריה שפרישתו חייבה את פירוק המדינה שבראשה עמד.

מורשתו הייתה עגומה מאוד: התמוטטות כלכלית, שהניבה אי-יציבות פוליטית, סיימה את הניסיון הדמוקרטי הקצר והמבולבל, והחזירה את רוסיה אל משטר חד-מפלגתי למעשה.

בשבוע שעבר, בבייג'ין, לעומת זאת, סין חזרה והציגה את המשוואה הבין-לאומית החדשה. סגן הנשיא שלה, שי (Xi) ג'ינפינג, אירח את סגן נשיא ארצות הברית, ג'וזף ביידן. שי הוא יורש העצר הרשמי של סין, הוא ייטול לידיו את הנשיאות ואת הנהגת המפלגה הקומוניסטית בשנתיים הבאות. ביידן בא למשש אותו, וגם להרגיע את סין. השקעותיה הענקיות באיגרות חוב אמריקאיות בטוחות בהחלט. ואדרבא, שסין תשקיע עוד, מכל הבא ליד, בכל מה שהיא רוצה; שתבנה בתי חרושת, ותיצור מקומות עבודה בשביל מובטלי אמריקה, אמר ביידן.

שי הנהן בראשו. הוא הואיל להגיד ש"כלכלת ארצות הברית איתנה". זה בדרך כלל מה שהיו אומרים נשיאים אמריקאים כל אימת שהבורסה נפלה. עכשיו איש אינו מאמין לדברי הרגעה נשיאותיים. כאשר ברק אובמה ניסה להרגיע, בשידור חי, כמעט לפני שלושה שבועות, גברה מהירות צניחתו של הדאו ג'ונס. הרגעה משכנעת יכולה לבוא רק מפי הסינים. מה שעשרים שנה יכולות לעשות.

פוטין לא חשוב

רוסיה? היא עכשיו יצואנית של חומרי גלם, אשר שלומה הפיננסי הוא תוצאה כמעט בלבדית של מטוטלת מחירי הנפט בשוקי הסחורות העתידיות. היא אמנם מוכרת מטוסי קרב לוונצואלה, וכורים גרעיניים לאיראן, אבל התווית "יוצר ברוסיה" אינה מופיעה על מוצרי צריכה במערב. מה בכל זאת היא מייצאת בהצלחה? אוליגרכים - ללונדון ולתל אביב. הם אוהבים לקנות עיתונים, בתים וצוללות.

קפיטליזם מושחת ורפה שכל מנהל את רוסיה, מזייף את כללי המשחק לטובת מעטיו, ונאחז בשלטון באמצעים של הפחדה ושל דמגוגיה פופוליסטית. האיש החזק, ולדימיר פוטין, אוהב להצטלם בחצי גוף ערום כדי להראות את קיבורות הזרוע, בדרך כלל כשהוא אוחז רובה או חכת דיג. הוא גם אוהב לדבר בגסות על אמריקה ועל המערב. האמריקאים, הוא אמר זה לא כבר, הם "חוליגנים" בכלכלה העולמית. יש להם בעיות, אז הם לוחצים על הכפתור, ומדפיסים עוד דולרים, והופכים את העולם על ראשו.

אין שום דבר פגום בעצם הביקורת. היא לגיטימית בהחלט. הרבה אמריקאים מבקרים את הבנק המרכזי שלהם על מדיניות ההזרמה שלו. אבל ראש ממשלת רוסיה יכול להרשות לעצמו לירות מן המותן, מפני שהוא לא חשוב. לכלכלה הרוסית הייתה יותר השפעה על העולם ב-1911 ממה שיש לה ב-2011. סגן נשיא סין, לעומת זאת, צריך להתנהג באופן אחראי, מפני שהוא חשוב וארצו חשובה. הניגוד הזה אומר כמעט הכול על הדרך שעברו שתי המעצמות הקומוניסטיות של 1991.

לסינים הייתה תוכנית. לרוסים לא הייתה. הסינים התחילו רפורמות כלכליות ב-1978 בזהירות, זעיר פה זעיר שם. הם בחנו אותן באזורים מוגבלים, לפני שהתחילו להרחיב. אמנם צופים חיצוניים נדהמו ממהירות התעוררותה של סין, אבל זו הייתה מהירות לא-מהפכנית. האור והחמצן שהוכנסו לחדריה של סין לא מוטטו את הקירות.

המפלגה הקומוניסטית ויתרה על רוב יעדי מייסדיה. היא אינה מניפה עוד ברצינות דגלים של שוויון ושל אי-תלות בזרים. היא אינה מסורה עוד לרעיון של בעלות על כלי הייצור. לעומת זאת, היא מסורה לחלוטין לשמירת אחדותה הטריטוריאלית של סין ולקיום יציבותה החברתית. מאי-יוני 1989 לימדו אותה באיזו מהירות היא עלולה לאבד את השליטה. היא כוננה אפוא מדינת משטרה פרנואידית, הממהרת לדכא כל רמז של נון-קונפורמיות. מדינת המשטרה הזו אינה ראויה לאהדתנו, אבל אי-אפשר שלא להודות כי היציבות נשמרה.

"מה רצית? שנשלח טנקים?"

אומרים שלסובייטים הייתה תוכנית דומה. יורי אנדרופוב, ראש משטרת הביטחון הידועה לשמצה, נעשה מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ב-1982. הוא ידע יותר מעמיתיו מה נואש מצבה של המדינה הסובייטית. הוא רצה, כנראה, להתחיל רפורמות זהירות מבלי לוותר על השליטה. אבל זה קשה כאשר אתה מחובר לדיאליזה. אנדרופוב מת 15 חודשים לאחר שנכנס לכהונה.

לא היה שום דבר בלתי נמנע בהתמוטטות ברית המועצות. אילו הצליחה להחזיק מעמד עוד עשר שנים, ואילו הזמינה חברות מערביות לפתח את שדות הנפט שלה, תוחלת חייה הייתה מתארכת במידה ניכרת. אילו הייתה נאמנה להרגליה הישנים, והייתה שולחת טנקים אל הרחובות, סביר להניח שהיא לא הייתה מתפרקת לגורמיה.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על מיכאיל גורבצ'וב. הוא לא היה מנהל מחונן, הוא לא היה פוליטיקאי אפקטיבי, משלב מסוים וקריטי מאוד הוא התחיל להיגרר אחרי המאורעות במקום להנהיג אותם. אבל תהיה הביקורת עליו אשר תהיה, הרגע הגדול ביותר של שלטונו לא יוכל להיגזל ממנו. זה היה בישיבת הוועד המרכזי של המפלגה בשלהי 1989, זמן קצר לאחר שהמפלגה הקומוניסטית בפולין ויתרה על מונופול שלטונה. חבר הוועד המרכזי, שהיה במקרה גם השגריר בוורשה, התלונן. "מה רצית שנעשה", התריס גורבצ'וב. "שנשלח טנקים?".

מכלל השאלה הייתה ברורה גם התשובה. תם עידן הטנקים. משטר שהתרגל להחניק כל ניצן של עצמאות במזרח אירופה בכוח מסיבי, נפרד מן הרעים שבהרגליו. מאחר שלא יכול להתקיים אלא על כידוניו, הקומוניזם הסובייטי הסתיים במהירות עוצרת נשימה. איזו טרגדיה היא שבחירת גורבצ'וב הביאה התמוטטות ובחירת סין הביאה שגשוג.

הלקח? משטר אינו יכול להתקיים על כידוניו אלא לפעמים. זאת אומרת? מי יודע. ב-1989 לא היינו מנחשים את התוצאות. אפילו לא מתקרבים.