עם ספין לא הולכים למכולת

א. אני רק שאלה, כמו שאומרים: מי לדעתכם דפק יותר את תושבי הדרום בטווח הארוך - חמאס או ממשלות ישראל? אנחנו בלב כבר יודעים את התשובה, כמו ששרה ריקי גל. בחינוך, בבריאות, בתשתיות, ברווחה, בתעסוקה, בתרבות, במה לא. פגיעת המדינה בתושבי הדרום, מאז ועד היום, רעה ומסוכנת יותר מכל גראד. שום כיפת ברזל לא תכסה עליה ושום ספין לא יוכל יותר להסיט את תשומת הלב.

בגלל זה ריגשה אותי השבוע תגובתם של אנשי הדרום, המרכז והצפון אחרי ההסלמה הביטחונית. אחד-אחד ראינו את כל הספינים נגד המחאה החברתית נופלים.

לכו לפריפריה היה הראשון. הוא לא החזיק מים. הם שמאל קיצוני היה השני. הוא לא נדבק, למרות מאמצים שובי לב של לא מעט פובליציסטים. והשבוע חזינו בנפילתו של התירוץ של כל התירוצים, הג'וקר של כל הג'וקרים, התירוץ הביטחוני. אפילו הוא לא תפס. הוא לא תפס כי האנשים תפסו. הם תפסו - למה אני אומר הם, אנחנו תפסנו - שאתה לא חייב לקפל את הדגל החברתי בכל פעם שהתותחים מתחילים לרעום. אתה כן יכול להניף שני דגלים. יותר מזה, אתה חייב להניף את שני הדגלים. המכתם הידוע של משה דיין ניגף גם הוא בפני המחאה.

וזו הסיבה, אני חושב, לכך שלא הייתה הסלמה נוספת מהצד הישראלי. אפילו נתניהו וברק הבינו את זה. הרי כולנו ראינו אותם, במיוחד את ברק - עם יציאת הקדאפי ההזויה שלו על להפריד ראשים מגופים. אבל העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה לפעמים, אמר להם בשתיקתו לא. די.

גם התקשורת ברובה הזדרזה לתפוס את מקומה מאחורי תופי התם-תם, ולכמה ימים העלימה לחלוטין את המחאה מסדר היום. אבל גם היא הבינה שאת סדר היום היא כבר לא קובעת. זה היה די מרגש, אני מוכרח להודות.

אני לא מאלה שחושבים שהניצחון החשוב ביותר של המחאה הוא הניצחון התודעתי. אני מעדיף את הניצחון שלי חוקתי, מעשי, אני מעדיף להרגיש אותו לא רק בלב אלא גם בכיס ובמרחב הציבורי. ובכל זאת, השבוע ראיתי שטעיתי. נראה שההישג החשוב ביותר, בטח נכון לעכשיו, הוא דווקא כן ההישג התודעתי. במיוחד בפריפריה, במיוחד אצל האנשים שהתרגלו שדופקים אותם, שהתרגלו לחשוב שאין סיכוי לשנות. הנה. יש. ועוד איך יש.

המחאה החברתית התבגרה השבוע, עברה שלב חשוב.

המבחן הגדול הבא שלה יבוא בקרוב מאוד, בספטמבר.

ב. בימים האחרונים התברר עד כמה עמוק הוא הספין. ממה שנראה כרגע, ההתקפה על עזה נעשתה באופן אוטומטי לגמרי. המחבלים מהפיגועים בדרום לא באו מעזה; נכון לשעת כתיבת שורות אלה הממשלה והצבא לא סיפקו ולו הוכחה אחת לקשר בין הפיגוע להפצצות של צה"ל בעזה.

וכן, כולנו - וזה דבר זוועתי לחשוב וזוועתי לא פחות לכתוב - אמרנו לעצמנו וזה לזה שהפיגוע ההוא בא בזמן טוב לביבי. אני לא טוען ולו ברמז שהוא שמח על מותם של חפים מפשע, תיבש לשונו וייכרתו אצבעותיו של החושב כך; הוא היה אבל ועצוב בדיוק כמו כל אחד מאיתנו על מותם של אחינו ושל אחיותינו הישראלים שנרצחו, אני בטוח.

ובכל זאת, האינסטינקט הראשוני שלו ושל ברק היה כן להפציץ, כן להסיט חזרה את הדיון למקום הביטחוניסטי הנוח והמוכר. לזכותו ייאמר שמהר מאוד הוא הבין שעדיף להנמיך את הלהבות. לא רק בגלל המחאה, כמובן - למצב השברירי של המזרח התיכון היה חלק לא פחות חשוב בהחלטה הזו. ובכל זאת.

אפילו שגם הדיבורים על הרגעה אינם נכונים לגמרי. בתקשורת הזרה אפשר למצוא דיווחים על מעצרים המוניים של פלסטינים בשטחים. התקשורת הישראלית שותקת, מיישרת קו. מתעסקת במרגול.

ג. ואפרופו ספטמבר שהוזכר קודם ושינויים תודעתיים - כמו כולם, גם לי אין ממש מושג מה יהיה, אבל אם יורשה לי לשגות רגע בהזיות, לפעמים עוברת לי בראש המחשבה הבאה: שבנאום באו"ם אחרי ההכרה במדינה החדשה יקום הפלסטיני ויישא גם הוא דיבור חדיש, שיגיד דברים כמו שהמנהיגים הישראלים אומרים. שיישא את פניו לשלום, שיקרא להידברות, שיגיד, 'נכון, יש עוד כמה סוגיות חשובות לפתור, אבל בואו נפתור אותן כמו שכנים, כמו אחים'. שיושיט את ידיו ויאמר די למלחמה ולשפיכות הדמים, בואו נחיה זה לצד זה כשווים.

שיהיה קצת אנואר סאדאת, שיהיה קצת שמעון פרס, שיהיה קצת נתניהו של נאום בר-אילן. שיצא קצת מעורו, שלא יספק את הקיצוניים שלו ושלנו. מילים ריקות, אתם אומרים? יכול להיות, אבל עדיף מילים ריקות על-פני רובים טעונים. אם יש דבר אחד שלמדנו מהחודש וחצי האחרונים הוא שהדיבורים יש להם כוח, שהתודעה בשלה לשינוי. לא רק שלנו. גם שלהם.

למה שהפלסטינים לא יעשו משהו כזה פעם אחת? למה אנחנו תמיד צריכים לצפות מהם לרע מכול?

התשובה היא, כמובן, בגלל ניסיון העבר, הרחוק והקרוב. אלה, עם כל הצער והכאב, די קשה לסמוך עליהם. תמיד הם מקצינים (טוב, בסדר, גם אנחנו, אבל עכשיו מדברים עליהם), תמיד יתפלג הארגון לעוד ארגון, תמיד יקומו שם עוד גדודי אל-חרטא רצחניים שמהם יתפלגו להם עוד ועוד ארגונים. לא שאנחנו נותנים להם הרבה סיבות לאופטימיות, ובכל זאת. ובכל זאת, למה לא. למה לא להאמין, למה לא לפתוח דף חדש, למה תמיד לחזור על אותן השגיאות וללכת באותם השבילים ספוגי הדם. למה לא לדמיין? לפעמים, כך אני קורא, חלומות מתגשמים.

אני בטוח שהם רואים מה קורה אצלנו, את ההתעוררות החברתית. אני בטוח במאה אחוזים שהדבר ההגיוני היחיד שפלסטיני יכול לומר לעצמו כשהוא מביט אל החברה הישראלית בימים אלה הוא: למה לא אצלנו? למה אנחנו לא יכולים ככה גם?

שמאלנים מקצועניים, טהרניים, יטענו בוודאי שאני פטרוני וקולוניאליסט ומתנשא ושוביניסט וציוניסט ומה לא, ושאני לא יודע מה זה להיות נכבש ומדוכא, מה שנכון. אז בסדר, לא נורא, שיטענו. בחיי שאני לא מבין מה מתנשא ופטרוני בלצפות להרבה מאנשים אחרים או בלקוות לטוב מכול. אלוהים יודע שמספיק קיווינו לרע מכול והרבה מהרע מכול הזה כבר קיבלנו.

ד. לעזאזל עם כל זה, אני אומר לעצמי, נותר ומותר לקוות גם לטוב מכול. נותר ומותר ורצוי ומומלץ, שהמחאה החברתית תרשום הישגים אמיתיים, שישראל תהפוך למדינה צודקת ושוויונית יותר, מהדרום עד לצפון. שגם שכנינו יקבלו את המדינה שלהם, שיוותרו קצת, אנחנו נוותר קצת, שנפתח דף חדש מבפנים ומבחוץ. אפשר לעשות את זה. אם אפשר לחרבן את הכול כמו שעשינו, אפשר גם לתקן את הכול. אני לא אומר שהדברים הפיכים. שום דבר בחיים הוא לא הפיך. אבל חיים לא חייבים להיות מעגל קסמים אכזרי שחוזר על עצמו לנצח נצחים. אפשר לצאת לדרך חדשה. היא לא תהיה קלה, מן הסתם, אבל היא בטח תהיה יותר מעניינת מלפסוע שוב באותם שבילים מוכרים ומדממים.

אני מרגיש שאנחנו פחות ופחות מוכנים לקנות את השקרים המוכנים שארזו לנו בקופסאות מוכנות. אנחנו עוברים שינוי. הוא פשוט חייב להיות שינוי לטובה. שינוי לרעה הוא פשוט לא אופציה.

 דרור פויר

הרהור

אם יש דבר אחד שלמדנו מהחודש וחצי האחרונים הוא שהדיבורים יש להם כוח, שהתודעה בשלה לשינוי. לא רק שלנו