"האם יכולים מחזיקי האג"ח של אגרקסקו לישון בלילה בשקט, ביודעם שהמדינה תמשיך לתמוך בחברה גם בעתיד? או שמא אנו עומדים בפני מקרה תקדימי, שבו תניח המדינה לתאגיד הנתון בשליטתה ליפול?", תהינו לפני חודשיים, כשרק התברר עומק ה"ברוך" אליו נקלעה חברת היצוא החקלאי שבשליטת המדינה.
כבר אז הערכנו שפניה של אגרקסקו, בעקבות תוצאות עסקיות קטסטרופליות, הן לקראת הסדר חוב. מה שפחות ברור היה לנו הוא על כמה, אם בכלל, יתבקשו לוותר מחזיקי האג"ח שהנפיקה החברה בשוק ההון תמורת 150 מיליון שקל.
היום קיבלנו את התשובה. מדינת ישראל, שהניחה לאגרקסקו להתמוטט, מפנה את הגב לגופים המוסדיים שהלוו כסף לחברה בשליטתה, ומציעה להם ככל הידוע "תספורת" אכזרית של 85% מהחוב - גרוע מהצעת ההסדר של אילן בן דב למחזיקי האג"ח של טאו תשואות, ואף מניסיונות החילוץ של יצחק תשובה בדלק נדל"ן.
מדובר באותה מדינה ששר האוצר שלה צוטט לאחרונה כמי שאומר "כספי משלם המסים לא ישמשו לכיסוי חובות אבודים של מי מהטייקונים", כחלק ממה שנראה היה כניסיון להפנות את אש המחאה החברתית מראשי המדינה לעבר בעלי ההון הממונפים.
מסר בעייתי, לכל הפחות
המסר ששולחת שמיטת החובות של אגרקסקו הוא בעייתי בלשון המעטה. מדינת ישראל, על המונופולים האדירים שבבעלותה - חברת חשמל, מקורות, הנמלים, המינהל ואחרים - היא הטייקון הגדול מכולם. ואם חברה בשליטת המדינה מציעה הסדר חוב כה גרוע למחזיקי האג"ח שלה, המנהלים את כספי הפנסיה של אזרחיה, מה לנו כי נלין על הסדרי החוב שמציעים בעלי הון שעסקיהם כשלו?
לא מדובר רק בהיבט מוסרי: מדינת ישראל מממנת את פעילותן של חלק מהחברות שבבעלותה (חברת חשמל, מקורות, התעשייה האווירית ועוד) באמצעות גיוסי חוב אדירים של מיליארדי שקלים בשוק ההון. הסדר החוב של אגרקסקו הוא "כסף קטן" יחסית, אך עשויות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת על פרמיית הסיכון של אג"ח שמנפיקות חברות בבעלות המדינה, ועל עלויות הגיוס של החברות הללו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
