באתר ESPN פתחו לפני כמה ימים אזור מיוחד עם רשימה של שחקני NBA שבעקבות השביתה עוזבים לחו"ל. הרשימה הזאת מתעדכנת על בסיס יומי, ומי שנכנס אליה ביום-יומיים האחרונים גילה שכדי להגיע לתחתית שלה צריך לגלול ולגלול את העמוד. השמות הולכים ומתרבים. נכון לעכשיו, 32 שחקני NBA (ובנוסף עוד שישה שנבחרו בקיץ האחרון בדראפט) כבר מצאו עבודה מעבר לים. במלים אחרות: כ-7% מהשחקנים שבעונה שעברה שיחקו ב-NBA החליטו שאין טעם לשבת על התחת ולחכות לראות איך מתפתחת ההתכתשות בין ארגון השחקנים לבין דייויד סטרן.
***
למרות סבב שיחות נוסף שנקבע לשבוע הבא - סבב השיחות השני בלבד מאז הושבתה הליגה לפני 55 יום - בארה"ב טוענים שהזרימה של עוד ועוד שחקנים החוצה נובעת בעיקר מתחושה כללית של שחקנים, סוכנים ואפילו בעלים, שכבר עברה את תחושת הבטן, ולפיה עונת 2011/12 לא תתקיים בכלל.
הסיבות העיקריות: הפערים בין השחקנים לבין בעלי הקבוצות הם כל כך גדולים, שאין אפילו נקודת פתיחה שאפשר להתקדם ממנה לאיזשהו כיוון. כדי שכל הצדדים יישבו עם רצון אמיתי לפתור את העניין ולהתפשר, צריך לקרות משהו כמעט דרמטי. כרגע, דווקא העובדה ששחקנים מוצאים אפשרויות הכנסה אחרות בקלות די גדולה, מייצרת בדיוק את הדבר ההפוך: הלחץ של השחקנים לפתוח את העונה יורד, כי מה יכול להיות רע מלשבת באיטליה, צרפת או בישראל כמה חודשים ולקחת 100 או 200 אלף דולר בחודש.
בעיה נוספת בניהול המו"מ קשורה לכך שהסכסוך כולו הוא על כסף. להבדיל מהסכסוך ב-NFL שהיו לו צדדים רחבים הרבה יותר משכר השחקנים או חלקם של הבעלים בעוגת ההכנסות - כמו עניינים רפואיים, תנאים סוציאליים, קיצור משך תקופת האימונים וכו' - מה שאיפשר לצדדים לסחור במהלך המו"מ: הבעלים קיבלו את מה שרצו במישור הכספי, ובמקביל ויתרו לשחקנים על רוב הדרישות שלהם שהכילו עניינים בריאותיים וסוציאליים. במקרה הנוכחי של ה-NBA אין "חומר" לסחור בו: הסכסוך כולו הוא על שכר השחקנים. בפגישה האחרונה דנו הצדדים בדיוק בעניין הזה: סטרן והבעלים דרשו "קיצוץ של רק 8% בשכר" כבר בעונה הבאה. השחקנים שמעו את הדרישה, קמו מהשולחן, ופוצצו את השיחות.
גם העובדה שמדובר על הסכם קיבוצי שייחתם לשש שנים היא בעייתית ומקשה על פתרון המשבר. שני הצדדים יודעים שלא מדובר כאן על פתרון ביניים לעונה אחת, וכל אחד מהצדדים יודע שהוא קובע את עתידו לשש השנים הבאות. על הרקע הזה במיוחד נובעת העקשנות של בעלי הקבוצות שלא לוותר הפעם: בהסכם הקיבוצי הקודם בעלי הקבוצות הרגישו כבר אחרי שנתיים שהם עשו דיל גרוע מאוד, ורק חיכו לרגע שייגמרו שש השנים הרעות כדי לנקות את השולחן.
העניין האחרון שאותו מסמנים בארה"ב כזה שמגדיל את הסיכויים לעונה שלא תיפתח כלל, הוא הלחץ הציבורי סביב כל הסיפור. מבחינת הציבור האמריקני אין דינה של שביתה ב-NBA כדין של שביתה בליגת הפוטבול. לפני כמה חודשים, כשה-NFL עמדה באותה נקודה, נעשה ניסיון כמעט לאומי - ברמה של טיפול במשבר מדיני - שלא להשאיר את אמריקה בלי פוטבול. זה הגיע לקונגרס, ואפילו אובמה נדרש לסוגיה. הפוטבול הוא עניין של חיים ומוות באמריקה.
מעונה בלי כדורסל, שנשענת על רייטינג טלוויזיוני של בקושי 1.5% בעונה הסדירה, אף אחד לא ימות כנראה.
***
מה אפשר ללמוד מרשימת העוזבים לאירופה? ששחקני NBA בסך הכל מחפשים מקור פרנסה, ולא ממש משנה להם המקום אליו הוא נוסעים כל עוד הכסף הוא בסדר. איטליה, דווקא המדינה האירופית שבה הכדורסל בתהליך גסיסה מתמשך, היא היעד האטרקטיבי ביותר עבור שחקנים מה-NBA - רבע מהשחקנים שעוזבים בחרו באיטליה, כולל קבוצות קטנות שאינן קבוצות יורוליג כמו טראמו, בנטון טרביזו, או קאסאלה שהיא עיירה קטנה של 30 אלף תושבים. מריו ווסט, ששיחק בעונה שעברה בניו ג'רזי נטס והוא שחקן עם 4 שנות ניסיון ב-NBA, העדיף לקבל את הצ'ק שלו ב-ורונה שמשחקת בליגה האיטלקית השנייה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
