בנפול אויבך אל תשמח, אלא רק קצת

ברק אובמה אינו משופע בניצחונות פוליטיים בימים האלה, והשבוע היה נדמה שאיתני הטבע עצמם קושרים נגדו: רעש אדמה נדיר וסופת הוריקן איימו להשבית את חופשת הגולף והקריאה שלו (דוד גרוסמן) באי קייט של עשירים בצפון-מזרח ארה"ב.

ועם זה, הנשיא היה רשאי לציין ניצחון שקט מעבר לים: כמעט התמוטטותו של משטר קדאפי בלוב, ללא השתתפות אמריקנית ישירה, ללא סיבוכים בנוסח עיראק, בלי שארה"ב תואשם בניאו-קולוניאליזם, על דעתו של העולם הערבי. רק צ'אבס של ונצואלה ופוטין של רוסיה רטנו בקול רם. כמו התאשרה נטייתו של הנשיא לפרופיל נמוך ול"הנהגה מאחור" (כפי שהקדים לכנות אותה אחד מיועציו, עוד בחודש פברואר).

היה קצת משונה לקרוא פרשנות בעמוד הראשון של מהדורת "הארץ" באנגלית השבוע, שהכריזה "הניצחון לנאט"ו, לא לאובמה". במרכז נאט"ו בבריסל, וכמעט בכל מקום אחר, ברור למדי שבלי ה"מנהיגות מאחור" לא היה קורה כמעט ולא כלום. מטוסי נאט"ו לא היו יכולים להתרומם בלי טיסות הביון האמריקניות ובלי חלקי החילוף והתחמושת שסיפקה ארה"ב. אפילו הפעולה הזו, שבה טייסים לא אמריקניים הטילו את הפצצות, הוכיחה לנאט"ו שאין לה חיים בלי תפקידה המרכזי של ארה"ב.

ואפילו ה"וול סטריט ג'ורנל", מבקר מר וחסר רחמים של הנשיא, הודה השבוע ללא חמדה שעלתה יפה הימנעותו של אובמה מלשתף את ארה"ב במישרים בפעולות ההתקפיות.

לפחות בחוכמה שלאחר מעשה צריך להודות, שחוסר להיטותו המופגנת של אובמה להתערב הועילה לעניינם של המורדים, גם אם מתחה את עצביהם. כאשר אמינותה של ארה"ב כל-כך נמוכה במזרח התיכון, הסתמכותה על גיחות הקרב של בעלות בריתה ועל הדיפלומטיה הפעילה מאוד של טורקיה הייתה ביטוי של חוכמה ושל התאפקות (הסדר התקין מחייב אותי להודות שאני ביקרתי את ההתאפקות הזו לפני שישה חודשים).

"פשע מן המדרגה הראשונה"

הביקורת על הנשיא באה גם מימין, גם משמאל, גם על עודף התאפקות וגם על מיעוטה. לפעמים, דבר והיפוכו בקעו מאותו גרון. למשל, מישל באקמן, צירת הקונגרס השמרנית הטוענת למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, הזהירה תחילה שהפלת קדאפי תעלה את אל-קאעידה, ולבסוף התלוננה שהנשיא הניח לצרפת להנהיג את מסע המלחמה הזה.

בימין האמריקני אוהבים לשנוא את צרפת מאז ומעולם. בימי מלחמת עיראק, רפובליקנים מחקו את המלה "צרפתי" מתפריטה של מסעדת הקונגרס (ב-French Fries, שישראלים קוראים להם צ'יפס). שנה אחת אחר כך הם ייחסו תכונות "צרפתיות" למועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ון קרי, ולא שעל מנת להחמיא לו.

היו תלונות על אובמה, גם מתוך מפלגתו, כי לא הייתה לו הסמכות החוקתית להורות על התערבות מוגבלת. משפטן מכובד, ברוס פיין, אשר כיהן בשעתו בממשל רייגן, קרא להעמיד את הנשיא למשפט הדחה בסנאט, ואפילו הכין טיוטה של 15 עמוד לכתב אישום. היא נפתחה במילים "ברק חוסיין אובמה שם ללעג את שלטון החוק, העמיד בסכנה את עצם קיומה של הרפובליקה ואת חרויות עמה, והוא אשם בפשע מן המדרגה הראשונה". אכן, הימים האלה בוושינגטון אינם מצטיינים בעודף ניואנסים.

בסוף המסתמן של פעולת לוב, אמריקה עומדת לפטור את העולם מעונשו של רודן מרושע בלי שנעליו של חייל אמריקני אחד נגעו בקרקע לוב, ובלי שטיפת דם אמריקנית אחת הוקזה. על-פי רוב אמות המידה הידועות, זה הישג חשוב. אין זאת אומרת שהמטרה מקדשת את האמצעים. שום מטרה אינה מקדשת אותם. אבל איכשהו נדמה שתוצאות לוב לא ייזקפו לחובת הנשיא בדעת הקהל האמריקנית.

2003 הטילה עליו פחד אלוהים

אשר לקדאפי עצמו, צריך להגיד שהוא התברך בשיעור ניכר של ראיית הנולד. ב"יוטיוב" אפשר למצוא השבוע וידיאו משנת 2008, המציג את קדאפי נואם באוזני באי ועידת הפסגה של הליגה הערבית בדמשק.

הימים הטובים ההם: בשאר אל אסד ניהל את הוועידה בחיוכים מתקתקים, ומובארק ממצרים ובן עלי מתוניס וסאלח מתימן האזינו באורך רוח. קדאפי התלונן על תלייתו של סדאם חוסיין, ונזף בעמיתיו: מנהיג ערבי מוצא להורג בידי צבא כיבוש זר, ואתם שותקים?

להלן הוא דיבר על "ידידותו" רבת השנים של סדאם עם האמריקנים. "צ'ייני היה חבר שלו", הוא אמר על סגן נשיא ארה"ב, "רמספלד היה חבר שלו", הוא אמר על שר ההגנה לשעבר. וזה לא עזר לו. מסוכן להיות חבר של האמריקנים, מפני שבסוף הם באים ותולים אותך. "תיזהרו", הוא יעץ לשומעיו, "תורכם יגיע". שומעיו גיחכו. הם התרגלו לאקסצנטריות של המנהיג האח. הוא הוסיף, "באמת".

פלישת האמריקנים לעיראק ב-2003 הטילה פחד אלוהים על קדאפי. הוא מיהר להודיע להם, שהוא מוכן לעמוד בכל הדרישות שהוצגו לו כדי שיורשה לחזור ולהצטרף לקהילה הבינלאומית: הוא יתפרק מתכניות החימוש הגרעיניות והביולוגיות, וימציא הוכחות; הוא יסגיר את הסוכנים הלובים, חשודים בהפלת מטוס נוסעים אמריקני, שהתפוצץ בשמי סקוטלנד ב-1988; הוא יפצה את המשפחות. רק שיחבקו אותו, ויחדשו יחסים, וירשו לאנשי עסקים לבוא, ולא יעודדו את מתנגדיו.

"מתביית עליו טיל של נאט"ו"

הוא דווקא עמד בדיבורו, מינוס הרטוריקה. אמריקנים ואירופים נהרו אל אוהלו. מי לא היה שם? סרקוזי הצרפתי וברלוסקוני האיטלקי, בלייר הבריטי וקונדי רייס האמריקנית, שלא לדבר על חברי הכנסת של בל"ד ושל חד"ש. ברלוסקוני כבר אמרנו?

ואחרי שהשקיע הון תועפות בכל פוליסות הביטוח האלה, הבריטים והצרפתים והאיטלקים מוחקים את באב אל עזיזיה שלו מעל פני האדמה והורגים את אחד מילדיו, והאמריקנים מספקים להם את תשתית הביון ואת המזל"טים. "איך אפשר לצפות שהמשטר הלובי יצליח לתאם את פעולותיהם של כוחותיו", הקשה מומחה צבאי אחד, "כאשר כל אימת שמישהו מרים טלפון כדי לחייג, מתביית עליו טיל של נאט"ו".

הקולונל ידע מה הוא אומר, כאשר חזה את תוצאות ידידותו הלא-סבירה עם ארה"ב. אבל גם אם נשפוט את הידידות הזו על פי קו הסיום שלה - הפלת קדאפי - עדיין לא ברור איזה כתב הגנה יכולים להמציא מדינאי המערב על עצם התיידדותם אתו. אלמלא הוצת בתוניסיה הזיק הפתאומי של "אביב העמים", בחורף 2011, יש די מעט סיבות להניח שקדאפי לא היה נשאר על מכונו, ומוריש את שלטונו לילדיו, סייף אל-אסלאם הנחמד וחמיס הברוטלי (או ההיפך). ידידות המערב והלגיטימיות שהיא האצילה עמדה להאריך את תוחלת החיים של השושלת.

אגב שושלות, נראה בעליל שבעולם הערבי יש כיום סיכויי שיור עדיפים למלכים ולשייח'ים על פני נשיאי רפובליקות. אמנם קדאפי היה מלך לכל דבר, מובארק היה קיסר, ובית אסד שולט כאחד הסולטנים - אבל העמדת הפנים שהשלטון יכול להתחלף באופן דמוקרטי הייתה בעוכריהם. מנדט אלוהי, כתר העובר בירושה, הילה מיסטית וכמובן הרבה דיכוי הם כנראה מתכון שיור מוצלח יותר.