סופר-טרכטנברג

משיח רוכב לרוטשילד על חמור לבן ופותר את מאוויי ישראל. דירה נאה, מכונית חזקה, מלבושים נאים, ילדים מחונכים, חסכונות כבדים, שלום יציב, זוגיות מלבבת, אהבה משגשגת, רזון מודרני, מסים OUT, גן עדן IN.

עוד לא נולד האיש שקיבל מנדט כזה. ממשלה שלמה משכנה את נשמתה לזכותו. לא היה ולא יהיה כדבר הזה. ראש ממשלה (מבוהל) נותן לפרופ' (מכובד) להיות ממשלה ראש ממשלה שר אוצר על שר אוצר בפועל.

ביבי נתן ל"טרכט" המכונה "מנו" להחליט על תיקון הדור. על מדינה חדשה. סדר עדיפויות חדש, מדיניות מסים חדשה, ממי לוקחים ולמי נותנים. בשביל זה המציאו בחירות, לא? אבל מי מהפוליטיקאים שלנו "רץ" על זה אי פעם? (כן, כן, לכולם תמיד היה יופי של מצע כלכלי-חברתי) ומי מהם באמת מוכן ללכת היום לבחירות במצב המאהלים ועומק הזעם הזה? (לא, לא, אנחנו לא מאמינים לאלה שאומרים שאצלם יהיה לגמרי אחרת).

נתניהו נתקע. וכך הגענו ל"הר החושב" (ביידיש: "טראכט" פירושו לחשוב, "ברג" פירושו הר). בן 61, מעמד ביניים גבוה, אב ל-3 בנות צעירות, שלמען עתידן השתתף בשתי ההפגנות הראשונות בתל אביב. בשלישית הוא ישב אצל נתניהו. מאז הוא מנתק עצמו מהדרג הפוליטי.

"עליי אין יריביי חולקים כלל, הם חולקים רק על הדמות שהם ציירו לעצמם ממני - על איש כזה ראוי אכן לחלוק", אמר הברסלב.

טרכטנברג, קר רוח וחם מזג, ממנף בצורה מעולה את חבילות הקלפים שנתניהו חילק לו. תחת "חרדת הקודש", הוא נראה כמי שנהנה מכל רגע. השבוע החלו אירועי העלייה לרגל. תחת הקפדה על תקינות פוליטית - נשים, גברים, חרדים, ערבים, מתנחלים, עניים, עשירים, דרומיים וצפוניים, ארגוני ימין ושמאל - מגיעים לדבר כל בעלי הרעיונות וההצעות.

הוא כבר החליט על העיקרון: שמירה על גודל ההוצאה וגודל הגירעון. כלומר, כל החלטה להעביר 100 שקל לכאן, אומרת הפחתת בדיוק אותו סכום משם. לאן? הוא כבר אמר: לחינוך ודיור. למי? לא ברור. מנין? זו השאלה הגדולה. העלאת מס חברות - בטוח. העלאת מסי הון - לא בטוח. הגדלת הכנסות בדרך של מלחמה בהון השחור והעלמות המס - אפשרית בצמוד עם שר המשפטים, אבל זה לא כסף מיידי. לכן, כך נראה, מחוץ לוועדה.

הבעיה הגדולה היא שטרכטנברג רוכב על הגל הציבורי שמסמן את תקציב הביטחון כמקור הגדול לרווחה ולמלחמה בעוני. צוות מנו הוא כנראה ריכוז נדיר של מומחי צמיחה, הכנסות מדינה, עוני, תמהיל מסים, ראייה כלכלית וחברתית רחבה, אבל דבר אחד הוא לא: הוא חף מהבנה ביטחונית, וגם אין לו אחריות לזה.

אין ספק שתקציב הביטחון זקוק (גם למען הביטחון) לזעזוע ותיקון עומק. אבל זה צריך לעשות ראש הממשלה, הממשלה. אי אפשר לזרוק את זה על מנו, כי אם יקצצו מיד 3 מיליארד שקל מהביטחון, שזה בקושי קצה ההתייעלות הנדרשת, ומחר יחסרו סוללות כיפת ברזל, ייפול טיל כימי או תבוטל רכישת מטוסי חמקן - אף אחד לא יבוא לטרכטנברג בטענות. חוץ מזה, ברגע שזה יקרה, מיד יבוטלו, כמו תמיד, כל הקיצוצים וטרכטנברג יתברר כמי שרק מרח זמן.

משה גפני, יו"ר ועדת הכספים, ודפני ליף, ממנהיגי האוהלים, אמרו השבוע שטרכטנברג מיותר. הם שיחקו לידיו. מאז אירועי הגראדים בדרום, למחאה כמו לוועדה נפל קצת המומנטום. אז עכשיו מעירים אותו מחדש. בכותרות ובהתנגדויות.

לצדדים יש דד-ליין: 20 בספטמבר, אז תתפוס המדינה הפלסטינית החדשה את כל תשומת הלב. טרכט יודע שיכולתו לצאת ענק, כלומר לנווט את המנדט הענק שנתניהו העניק לו, כך שייצא "חוזה המדינה" החדש, מותנית בזמן ובתנאי שבזמן הקצר הזה תישאר המחאה בראש סדר היום. לטוב ולרע.

האם יכול להיות מצב שבו יתפטר, בתירוץ שאינו מקבל די גיבוי פוליטי? אם כן, זה אומר להוציא לביבי שתי עיניים ולעצמו עין אחת. כלומר: חיסולה המיידי של ממשלת נתניהו אבל גם ירידתו של מנו מהבמה הגדולה. אמנם יהיו גיבויים, מחמאות והבטחות, אבל בפועל, טרכטנברג כבר לא יוכל להיות שר אוצר מקצועי או נגיד בנק ישראל, כי אף פוליטיקאי לא יעז לקחת מישהו שמחסל אותך.

 מנואל טרכטנברג / אייר: גיל ג'יבלי