אנדי מארי, תשקיעו בו דולר

למרות ההפסד לאנדי מארי בגמר בסינסינטי (טורניר ההכנה האחרון לפני אליפות ארה"ב) בגלל פציעה בכתף, נובאק דיוקוביץ' מגיע לאליפות בניו יורק כמועמד ברור לזכייה. זה לא רק המאזן המפחיד שלו השנה, שכולל זכייה בכל דבר שזז, 2-57 בניצחונות, ובתשעה (!) תארים עד עכשיו. אלא גם העובדה ששני המתחרים העיקריים שלו, פדרר ונדאל, מציגים יכולת בינונית כל הקיץ ולא הותירו שום חותם בטורנירי ההכנה שהובילו לטורניר החשוב האחרון של השנה. עד כמה המצב של נדאל ופדרר חמור? מתוך 25 טורנירים שהם השתתפו בהם ביחד, הם זכו ב-4 בלבד. שני הענקים של עולם הטניס הפסידו העונה יחד 21 פעמים. סטטיסטיקת הפסדים של שלוש עונות בימים כתיקונם.

מה יכול להכניס טוויסט מעניין לטורניר הזה מעבר לדומיננטיות של דיוקוביץ'? אני הייתי מהמר על אנדי מארי, שיכול לנצל את הוואקום, להפתיע ולהרים את בריטניה כולה על הרגליים. כי מכל המשטחים, נראה שהאספלט האמריקני הכי מתאים לסגנון האקלקטי שלו, שלא ניתן ממש להגדרה. לפעמים הוא אגרסיבי וגם יודע לסיים כדורים ברשת, לפעמים הוא דפנסיבי ועומד רחוק מקו הבסיס כאילו נולד בספרד, מדי פעם הוא חובט כדורים קצרים במכוון כדי להביא את יריביו לרשת.

יותר מרוב השחקנים בסבב, מארי מגוון את משחקו ומשתמש בחבטות חיתוך עם רגש וגם בכף יד, עם עוצמה אדירה כשצריך והגשה שמספקת לו משחקון הגשה יציב. הוא שיפר משמעותית את הכושר הגופני שלו, ואם יחזק כמה ברגים בראש שלא תמיד מוברגים, אז יש לו סיכוי להיות השחקן האחד שכן יכול לתת לדיוקוביץ' פייט. הזכייה של מארי בסינסינטי בשבוע שעבר והדעיכה (היחסית) של שני הפנומנים יכולה להעניק לו את מה שהיה חסר לו בפעמים האחרונות שהגיע לשוקת: ביטחון ואמונה שהוא מסוגל להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של אלופי טורנירי גראנד סלאם. כי בפעמים הבודדות שהוא כן הגיע למעמד (שלוש פעמים כאלו - יו.אס אופן 2008, אוסטרליה 2010 ו-2011), הוא די התפרק בראש במובן מסוים.

העניין הפיקנטי השני סביב דיוקוביץ' הוא סוגיית העונה המושלמת שלו, והאם יוכל לשבור את "העונה הפנומנלית אי פעם של טניסאי" - אותה עונה (1984) שבה סיים ג'ון מקנרו עם מאזן 3-82 ו-13 תארים ובסך הכל, 96.5% הצלחה (השיא של פדרר עומד על 4-81). בשביל להגיע לאחוז הניצחונות של מקנרו באותה עונה חלומית, דיוקוביץ' צריך הישג ספורטיבי שגם מייקל ג'ורדן, וויין גרטצקי וטייגר וודס בשיאם היו מתקשים להשיג. אם ישווה את השיא, כלומר יסיים עונה עם 3 הפסדים, זה יהיה הישג ספורטיבי אדיר וכמעט בלתי אפשרי. ואם ישבור אותו, כלומר לא יפסיד משחק עד סוף העונה, זה ישים אותו בקטגוריה של אגדת ספורט שהוכיחה שאין כזה דבר בלתי אפשרי.

מקנרו עצמו, בעל השיא הבלתי נתפש, כהרגלו לא מסתיר את דעתו ואת העובדה שיש לו אינטרס מסוים בעניין. "ק'מון בלומי",הוא אומר לי בקפיטריה של המועדון בניו יורק, "זה השיא היחיד שלי שעוד שורד, את כל השאר רוג'ר,רפא ופיט (סמפראס) ניפצו, מותר לי שיהיה לי אחד, לא?". אבל מקנרו, שמבין קצת בהסתברות, לא ממש מודאג ומרגיע גם את האוהדים של רוג'ר פדרר שמתחילים לאמוד את פער הגראנד סלאמים בין השניים (לפדרר 16, לדיוקוביץ' רק 3), "אם הייתי איש של הימורים, אז הייתי מהמר שהשיא שלי יישמר בסוף העונה".

מה יהיה עם מארי, אני שואל, הוא יזכה פעם בטורניר גדול? "סביר להניח שכן, אולי אפילו בטורניר הקרוב, כי מבחינת טניס הוא מסוגל. מכל ארבעת הטורנירים הגדולים, דווקא הטורניר בניו יורק הכי מתאים לו. הוא משחק טוב במזג אוויר חם ולח ומוכן פיזית למשחק של הטוב מחמש מערכות. המשחק שלו הכי מתאים לאספלט, הוא משלב הגנה והתקפה ואוהב לגוון, הוא גם מסתגל לרוח בצורה טובה כי יש לו רגש. אם מישהו יסכן את נובאק, זה מארי", סיים המאסטרו.