העשירים באוהלים

מחאת האוהלים היא מבורכת בעיניי. אני לא אומר את זה רק מהפחד שאם אומר אחרת אגמור כמו מרגול, אלא מפני שגם אם אני לא אוהב את כל המוחים המקצועיים והבטלנים והסטלנים שהתנחלו בשולי רוטשילד, עדיין מרבית התביעות של המוחים מוצדקות בעיניי.

ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שהמלחמה כאן אינה על החיים עצמם, אלא על רמת החיים הגבוהה שסיגל לעצמו המעמד הבינוני.

אני מביט לאחור אל דור ההורים שלי, אל חברי הילדות שלי בשכונת נווה-שאנן בחיפה. אם חיפה היא פירמידה שצורתה הטופוגרפית תואמת למתכונתה הדמוגרפית, הרי שהיינו במקום טוב באמצע: מעמד ביניים קלאסי. בתי-ספר טובים, נוכחות חזקה של תנועות נוער, שיעורי התנדבות גבוהים ליחידות קרביות.

ההורים שלנו שרדו את המלחמה ההיא, או גדלו אחריה בשנות הצנע. הם הסתפקו במועט, גידלו בלי בעיות שני ילדים בממוצע בחדר, קנו לנו בגדים חדשים בעיקר לקראת פסח וראש השנה.

למסעדות - או כמו שקראו לזה אז, "לאכול בחוץ" - הם יצאו רק בימי הולדת או באירועים חגיגיים במיוחד. את שכר הלימוד שלנו, הילדים, הם חסכו - אם לא מפיהם ממש, אזי לפחות מחשבון הפנאי שלהם. לחו"ל הם הגיעו לראשונה בטיול מאורגן בגיל 50.

רבים משוכני האוהלים של רוטשילד, שלא לומר מתומכיהם, היו יכולים בקלות להיחשב לעשירים מופלגים על רקע נוף ילדותי: בבית יש לנו חדר לכל ילד, את הקפה של הבוקר אנחנו שותים בבית-הקפה עם איזה מאפה קטן, הסמארטפונים שלנו הם הרבה יותר ממכשירי טלפון, את הרכב אנחנו מחליפים בכל 3 שנים, ולחו"ל אנחנו טסים בכל רבעון.

את הדירה שלנו, במקום להזדקן בקושי ולהוריש לילדים, נמיר ב"דיור מוגן" יקר להחריד. אנחנו מקפידים ללבוש מותגים, אין יום הולדת בגן שיהיה שלם ללא "מפעיל" תורן, אין בת-מצווש שלא תיגמר בטיול מחוף אל חוף.

ההורים שלנו חגגו את הזוגיות שלהם בשבת בבוקר, כשאנחנו עוד ישנו. אצלנו, אם אין נסיעה בתדירות דו-חודשית לצימר בגליל כדי ליהנות מחיי אישות עם אפקט ווקאלי (זכות אלמנטרית לכל פועל!), פונים מיד ליועץ נישואים (שגם הוא לא זול, מתברר).

יהיה מי שיאמר שהגזמתי, שהמציאות שתיארתי כאן היא נחלתו של המעמד הבינוני-גבוה בלבד, שאי-אפשר למדוד את רמת החיים בפרספקטיבה של 40 שנה, שחלק מהפער הבין-דורי הזה ממומן בשעות עבודה ארוכות שההורים שלנו, עם כל סגפנותם, לא הכירו.

יכול להיות. אבל עם יד על הלב, כמה מהקוראים מצאו את שגרת חייהם מתוארת, פחות או יותר, בפסקה הקודמת? ויותר מכך, כמה מבינינו מבינים שחלק גדול וחשוב מהצדק החברתי שאנו דורשים כולל גם חזרה מסוימת - לא אל הצנע חלילה, כי אם אל הצניעות, אל ההסתפקות במה שיש.

אנחנו דורשים "הצנע לכת" ממנהיגינו, אנחנו דורשים קצת צניעות מהאליטה העסקית. אבל עם יד על הלב, אנחנו מוכרחים לדרוש אותה גם מעצמנו: מי שלא מוכן לוותר על חיי מותרות למען שכר הלימוד של ילדיו, לא יכול לאחוז בדגל המחאה בידיים נקיות.