ההזדמנות השנייה של סטיב ג'ובס

למי התאים ב-1985 האפיון הבא: "ילד פלא, שירד מן הפסים, נעשה בלתי נסבל, ומתח את החבל - עד שהמבוגרים סביבו אמרו מספיק-ודי, ושלחו אותו הביתה"?

זה לא ציטוט ישיר, אלא פרפרזה על אוסף של אפיונים מן הזמן ההוא. אנשים נדו לו, מי בצער אותנטי, ומי בשמחה לאיד, מעמק הסיליקון, דרך רדמונד-וושינגטון, בואך וול סטריט. כן, הם אמרו, יכול אדם להיות גאון צעיר בגראז' של ביתו, ולהמציא חפיצים (חלופת האקדמיה ללשון העברית ל"גאדג'טים") שאיש לא ראה דוגמתם; אבל לנהל חברה עם מאות עובדים, להגיש מאזנים רבעוניים, למסור דין וחשבון למועצת מנהלים - בשביל זה צריך הרבה יותר מברק נעורים.

היה משהו כמעט מעודד במסקנה הזו. אין צורך להיות גאון כדי להצליח. אדרבא, גאונים נוטים להיות אגוצנטריים, אינם מוכשרים לעבודת צוות, אינם מבורכים בהבנת הסבלנות, נטולים כל יכולת של יחסי ציבור. איך אפשר להצליח בעסקים בלי יחסי ציבור? הלוא הרושם שאתה עושה חשוב מן המוצר שאתה מייצר.

וכך סולק סטיב ג'ובס ממנכ"לות החברה שיסד, אפל. המבוגרים נטלו את המושכות מידיו. בסוף 1992, כאשר הנשיא המיועד ביל קלינטון כינס ועידה של אנשי עסקים בכירים לדון בהבראת הכלכלה האמריקאית, הוא הושיב לצדו את ג'ון סקאלי, מנכ"ל אפל. מי בכלל חשב על ג'ובס בימים ההם, בוודאי לא בקונטקסט של הצלחות עסקיות הצריכות לימוד.

המבוגרים המיושבים

לא קשה לנחש איך היה מתחיל אז הספד מקצועי על ג'ובס: "הוא הקדים את בני דורו", או "הוא איחר למסד את מהפכתו". המתבונן אז היה יכול לחשוב את ג'ובס למגש הכסף שעליו ניתנה הטכנולוגיה העלית לצרכניה. באפיזודה אחת, שתוארה בהפרזה בדרמת הטלוויזיה "שודדי עמק הסיליקון" (1999), ביל גייטס עטור הניצחון ממטיר חרפות של בוז על ראשו של ג'ובס המובס. ג'ובס תבע את גייטס לדין על גניבת ה'חלונות'. אבל ההיסטוריה דהרה הרחק לפניו. גייטס, שכל-כך הרבה סיליקונאים חשבו להתגלמות הבינוניות, היה לאיש העשיר ביותר בעולם. ילדים סיניים והודיים ורוסיים התגודדו סביבו כמו היה כוכב רוק (לפני שהשתמשו בהעתקים גנובים של תוכנותיו).

המבוגרים האחראים והמיושבים לא הצילו את אפל. הו, לא. בזמן שבועת הטכנולוגיה העלית בבורסה התחילה להתנפח לממדים היסטוריים, או היסטריים, מניית אפל גלשה אל רמה שכפסע היה בינה ובין המעמד של "מניית פרוטה" (penny stock). איזה מזל שלא התפתינו לקנות אותה בימים ההם, מפני שאילו התפתינו אולי היינו כותבים את הטור הזה מן האי הפרטי בקריבי, ואולי לא.

כמה שסקוט פיצג'רלד צדק כאשר אמר שבאמריקה אין הזדמנות שנייה (no second act). חוץ מאשר לפעמים. הגאון הלא-מבוגר, האגוצנטרי, הלא-מתאים לתרבות הדוחות הרבעוניים, חולל את הנס הגדול ביותר בדברי ימי התאגידים. פחות או יותר. גורג' לוקאס, הקולנוען המחונן, אבי "האימפריה מכה שנית", אמר בשבוע שעבר, "סטיב ג'ובס אשר כזה מגיע פעם אחת בימי חיינו".

ימי חייו של ג'ובס מתקצרים והולכים, על-פי רוב הסימנים. אולי הוא יהיה עדיין במעמד ההשקה של אייפון 5, אבל הצגת הבכורה של אייפד 3 עלולה להיות המסך האחרון. אני מנחש שבעוד מאתיים שנה (אני מתפתה להגיד אלף, אבל לא כדאי להיסחף), אנשים יתקשו לנקוב בשמו של נשיא ארצות הברית ב-2011, או בשמו של הטניסאי מספר 1, אבל "סטיב ג'ובס" עדיין יגיד להם משהו, לפחות במעורפל.

אגב, הסדר התקין מחייב אותי להודות שהרשימה הזו נכתבת במק שולחני, אבל הטלפון החכם שלי הוא סמסונג-נושא-אנדרויד. המניה הרלבנטית היחידה שלי היא נוקיה, ונדמה לי שאין צורך להכביר מלים, בוודאי לא להשיא עצות.

הנערים המייסדים

נוסחת סטיב ג'ובס מצאה חן גם בעיני תאגידים אחרים. יאהו ניסתה להחזיר את הצבע ללחייה, כאשר סילקה את המקצוען הבוגר טרי סמל, ב-2007, והושיבה תחתיו את הנער המייסד ג'רי יאנג. זה היה אסון. מנכ"לותו עלתה ליאהו בסיכוי להימכר למייקרוסופט עם פרמיה ענקית. נוכחותו לא החזירה שום צבע, והוא סולק כעבור שנה ומשהו לטובת מקצוען אחר.

גוגל עושה את הניסיון הזה באלה הימים. היא סילקה את המקצוען אריק שמידט, שהוביל אותה מהנפקה למעמד של מעצמת על, אבל הגיע פחות או יותר אל מבוי סתום. היא הושיבה תחתיו את הנער המייסד לארי פייג'. המהלך החשוב ביותר של מנכ"לותו עד כה היה לרכוש את מוטורולה מוביליטי ב-12 מיליארד דולרים, כדי לשלוט בפטנטים שלה, בעיקר כדי לאיים על מייקרוסופט ועל אפל בתביעות-נגד על הפרות פטנטים כל אימת שהן מאיימות בתביעות כאלה על טלפונים חכמים נושאי-אנדרויד.

אין זה מן הנמנע שהרכישה הזו הייתה מהלך מבריק, ותחסוך לגוגל הרבה כסף. אבל האומנם היא מתקרבת אפילו אל רמת ההעזה והברק של ג'ובס, לאחר שניתנה לו ההזדמנות השנייה?

מלחמת התשה יקרה

למען האמת, אולי עמק הסיליקון כולו עובר אל שלב מסיבי של מגננה. מלחמת התשה יקרה ולא-יצירתית מסיחה את דעתם של מפתחי חפיצים מסאול ועד פאלו אלטו, מטייפה ועד רדמונד. נראה שהאסטרטגים במלחמה הזו מניחים כי אם אי-אפשר לחקות את דגם ההשראה של ג'ובס (ומי יכול), תמיד אפשר לגרור אותו (או את בני דמותו) אל בית המשפט. כמובן, זכויות יוצרים כשלעצמן ראויות להגנה; אבל לא כל דמיון הוא גניבה, ולא כל חיקוי הוא לא-לגיטימי.

גם מחוץ לעמק הסיליקון נעשו ניסיונות להחזיר את גדולת העבר באמצעות אסוציאציות. בהיעדר היכולת להחזיר את הנרי פורד עצמו, תעשיית הרכב הקרויה על-שמו מינתה את נינו, הנרי קליי פורד השני, למנכ"ל ב-2001. התוצאות היו לא-מרשימות. צריך כנראה להגיע לדרגה קיצונית של ייאוש, כדי לעשות מה שעשתה מועצת המנהלים של אפל ב-1996, כאשר החזירה את ג'ובס.

כך בדיוק הובנה ההחלטה: מחוות ייאוש מצד תאגיד שאפילו זילות מניותיו לא עודדה מישהו לנסות ולרכוש אותו. איש אינו צריך להתחרט שלא ניסה, מפני שאפל לא הייתה קמה לתחיה בלי ג'ובס.

אין זאת אומרת שהאופציה נתונה לכל תעשייה נואשת. את העיתונות המודפסת, אבוי, כנראה לא יציל גם בעל חזון. אבל אני מניח שזה בדיוק מה שהייתי כותב על אפל בקיץ 1996.