היו לכם פעם תאומים בני 4?

א. השבוע רכבתי עם נגה על האופניים. לקחתי אותה להסתפר. אבא, היא אומרת לי פתאום, כשאני איתך אני מרגישה שנעים לי בלב. הגפיים שלי הפכו למרשמלו ושדה הראייה שלי התערפל. מרוב אושר כמעט נכנסתי באוטובוס, ואתם מעולם לא הייתם שומעים על הרגע הזה. גם אני אוהב אותך ילדה שלי, לחשתי בקול שגבריים ממנו כבר נשמעו, ובתוך הלב שלי היה מספיק מקום לכל הכוכבים בשמיים.

הנסיעות האלה על האופניים הן הדבר שאני הכי אוהב בעולם. את הכול הייתי נותן בשביל להמשיך לנסוע ככה לנצח, אחד מקדימה ואחת מאחורה, לדבר ולשיר ולענות לשאלות, לנהל שתי שיחות במקביל, לתאר את העולם. נולדתי בשביל הנסיעות האלה. על האופניים הישנים והכבדים האלה, בלי ההילוכים, עם השרשרת המקרקשת, הכיסא הלא ממש נוח והמשקל העודף, כמעט ארבעים קילו, אני מרגיש הכי במקום שהרגשתי אי-פעם. ואם אנחנו בירידה, דופקים מהירות וצורחים בעונג, אני מרגיש שבאמת יש טעם לכל זה.

אבל בתוגה אין-סופית אני נאלץ להכיר בעובדה שעוד מעט זה הולך להיגמר. השבוע הם היו בני 4, הילדים האלה שלי, השמנמנים האלה, שהכיסא הקדמי באופניים כבר די לא מתאים למשקל שלהם. אני עדיין לוקח אותם, אבל לא לעוד הרבה זמן. זה כבר ממש לא בטיחותי.

משהו בי ימות, אני יודע, ביום שבו הכיסא הקדמי יפורק, כשבין הזרועות שלי כבר לא ישב אחד מהילדים האלה. זה יהיה כמו להיות מגורש מגן העדן. אני בכלל לא מסוגל לחשוב על זה. רק עוד כמה ימים, אני אומר לעצמי, בודק שוב ושוב שהכיסא הקדמי עדיין יציב, שהוא עוד לא התפרק. רק עוד נסיעה אחת.

ב. בני 4. אם אף פעם לא היו לכם תאומים בני 4, פשוט לא תוכלו להבין איזה דבר זה. לעזאזל, לי יש תאומים בני 4 ואפילו אני לא מסוגל להבין איזה דבר זה. מה יש שם, ביניהם, איזה מין חיבור מטורלל קושר את שניהם יחד. גם כשאנחנו עם המון אנשים וילדים, חברים או משפחה, בסוף אתה תמיד תראה את שניהם חוזרים זה לזה, יושבים ומדברים ביניהם בג'יבריש המשונה שיש להם. ווי ווי שי קיקי, היא אומרת לו. שומי טוליפי דולה, הוא עונה לה. וככה הם מדברים שעות.

השבוע היינו בים עם חברים. הלל ישב ליד המדורה. נגה שיחקה או משהו, ואחרי כמה זמן היא ניגשה אליו. באתי, היא אמרה בפשטות, והוא פינה לה מקום לידו בשתיקה. אף פעם לא היה לי תאום, וגם לא יהיה לי, אבל את עוצמת התחושה הזו, שאתה אף פעם לא לבד, אני יכול לחוש רק מלהסתכל עליהם.

בני 4. תמיד טענתי שהדבר היחיד שאדם מסוגל להעניק לילדיו הוא תזונה נכונה, וגם בזה הוא נדון לכישלון חרוץ. ילדים אוהבים לאכול דרעק, והרבה פעמים אתה מוכן לתת להם את כל הדרעק שבעולם, רק שיעזבו אותך בשקט.

בכל הנוגע לערכים הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא לא להפריע להם ולא לקלקל. הילדים, לפחות הילדים שלי, נולדו עם ערכים ומוסר, והם אוהבים לדון בזה שעות. מה טוב ומה רע ואיך יודעים להבדיל ביניהם ומה ינצח בסוף. לפני שבועיים עמדנו במרכז העיר אוסלו. הפרחים אחרי הפיגוע ההמוני שם טרם יבשו. משהו רע קרה פה, אמר הלל. הסכמתי. למה, הוא שאל. כי יש אנשים ששונאים אנשים אחרים, עניתי. לשנוא זה רע, שאל. מה נראה לך, השבתי. הגלגלים בראשו הסתובבו במרץ. לא, אמר אחרי כמה זמן. אם שונאים את מי שרע אז זה לא רע. הסכמתי. יש פה מישהו רע, שאל אותי הילד, מביט על הקהל הגדול. מה נראה לך, שאלתי. הילד בחן את האנשים בשום לב. הם כולם טובים, אמר. הסכמתי, ואז דילגנו מעל נרקומן שהזריק לעצמו מנה על המדרגות והלכנו לאכול נקניקייה.

הטובים ינצחו בסוף, נכון אבא? הם שאלו אותי חצי ליטר קטשופ אחר כך. ברור, אמרתי, אין אופציה אחרת.

ג. ילדים, לפחות הילדים שלי, הם לא גזענים. אלה ההורים שהופכים אותם לכאלה. שלי עיוורי צבעים לחלוטין, לא מבחינים בין שחור, לבן או צהוב. אני שומע הורים בגן מסבירים לילדים שלהם על אנשים בצבע שוקולד ומתחלחל. שלי פשוט לא רואים את זה.

ילדים, לפחות הילדים שלי, מתעסקים המון בחיים ובמוות. כשתמות, הם אמרו לי השבוע אחרי שכיביתי את היוטיוב, נשב ונראה המון-המון סרטים. כשאמות, אמרתי להם, תעשו מה שאתם רוצים. רגע, שאלה נגה, גם אימא תמות? כן, הנהנתי בעצב. גם הלל? כן. גם אני? כן. למה? כי לכל מה שיש התחלה יש סוף. אה. לא צריך לעשות עניין מכל דבר.

הלל מאמין באלוהים, נגה לא. הוא היצור הכי רליג'יוזי שפגשתי והיא האתיאיסטית הגדולה מכולן. לפני שבוע הוא ביקש שנדליק נרות שבת בבית, רחמנא לצלן. כשאנחנו אצל סבא וסבתא הוא נמס בכל פעם שיש קידוש. מבחינתה זה כמו לראות צבע מתייבש.

הלל לא מסוגל לשקר, נגה ועוד איך. היא גם תחייך אליך תוך כדי. היא אוהבת לגזור ולצבוע, הוא אוהב לבנות מטוסים. הוא אוהב לדבר, היא אוהבת להסתכל. ליום הולדת 4 הם קיבלו מסבתא שלהם אקווריום וארבעה דגים. חושך זה השחור, שמש זה הצהוב. ווי ושיק הם השניים האחרים שנראים אותו דבר. בבוקר הם קמים ויושבים מול האקווריום על הכיסאות שלהם ומסתכלים. יותר טוב מהטלוויזיה שאין לנו.

ד. אומרים לי שהזמן טס. אני לא יודע על מה מדברים. הזמן בכלל לא טס, להפך, נדמה שהוא עומד לו בשלווה, נשען על עמוד דמיוני, מעשן סיגריה ומסתכל על הילדים שלי גדלים. לפעמים גם הוא ממהר, זה ברור, אבל ברוב הזמן אפשר לומר שהזמן לא הולך לשומקום.

יום אחד, אומרים לי, יום אחד אתה תתגעגע לכל זה. מה אני צריך יום אחד, אני עונה, אני מתגעגע לזה כל הזמן. אני מתגעגע לזה תוך כדי שזה קורה, ולא געגועים מהסוג שגורמים לי לא להיות "ברגע", כמו שאומרים. אני כל הזמן ברגע. לדוגמה, כשהם באים לישון איתנו במיטה. מצד אחד אנחנו רוצים שהם ילכו, אבל מצד שני שרק יישארו עוד קצת. הרי עוד מעט, כמו עם האופניים, גם זה ייעלם. ההתרפקות הזאת של הילדים שלך עליך בלילה, או החיוך של נגה מתוך שינה והמלמול הזה, אאאבאאא, כשאני תופס את מקומי בפינת המזרן וקצת מזיז אותה - אלה הם הדברים. אתה חייב להתגעגע אליהם תוך כדי שאתה נהנה מהם, אחרת גם לא תיהנה וגם לא תתגעגע.

ה. אם ציפיתם לאחד מהטורים האלה של הורים שמתלוננים על הילדים שלהם, אני מצטער שאכזבתי אתכם. הילדים שלי הם אחלה ילדים. פה ושם מעצבנים, כמובן, פה ושם צורחים ושוברים ושופכים ובוכים, אבל אז מה - מה, אתם לא?

אין דבר שאני פחות אוהב מבעלי הטורים האלה ש"חושפים" את האמת על גידול הילדים, על הקושי העצום, על הוויתור האין-סופי, על החיים שהיו ואינם וכל השטויות האלה. אשר לי, אני מצהיר שלא מדובר בקושי כלל ועיקר. הוויתור הוא מינורי, והחיים - ובכן, החיים לא הולכים לשומקום, הם מה שקורה לך בזמן שאתה עושה בדיוק את התוכניות שתכננת. אהבתי את החיים שלי קודם ואני אוהב אותם גם היום.

גם לי היה יום הולדת בתוך כל זה. אחיכם כבר בן 41, ואם יש דבר אחד שלמדתי מהיום שבו נולדתי ועד היום זה שלסבול וליהנות זה אותו הכסף. אז עדיף כבר שיהיה בסבבה, זה מה שאני תמיד אומר. לא שאין אפלה בחיי, לא שאין בקרים שבהם הייאוש שולט ולילות שבהם התהום עמוקה וקרה, אבל בגדול - יותר שמש מגשם. יותר זריחות משקיעות.

אני אוהב אתכם ילדים שלי. אתם יכולים להישאר.

 דרור פויר

אף פעם לא היה לי תאום אבל את עוצמת התחושה הזו, שאתה אף פעם לא לבד, אני יכול לחוש רק מלהסתכל עליהם