"הגבר המושלם זה מייקל ג'ורדן וגייטס, לא מנהיגים ערכיים כמו פעם"

בעיצומה של המחאה, כשהסוגיות החברתיות הפכו למרכז השיח הישראלי, מצא עצמו זהר שטראוס מככב בשני מחזות שעוסקים באותם החומרים בדיוק. ב"כולם היו בניי" מאת ארתור מילר, הפקה משותפת לתיאטרון חיפה ולקאמרי, הוא מגלם בנו של תעשיין תאב בצע; ב"בוגד", מאת בעז גאון, בתיאטרון באר שבע, הוא משחק טייקון מזהם, במשולש מתוח בין ראש עיר מושחת ואחיו, מדען עם אג'נדה סביבתית.

שטראוס נמצא בתפר שבין המציאות לאמנות, ומרגיש שהוא כמעט מתפוצץ מכעס ומהזדהות. הוא מעשן סיגריה אחר סיגריה, מדבר בשטף רהוט, בקול רם, מצליף בציניות, מחייך בסרקזם, אבל שומר על כנות מעוררת הערכה: "חיכיתי למחאה הזאת הרבה זמן, ולא התפלאתי כשהגיעה. אנחנו מתחבטים בנושאים של המחזות האלה כל הזמן. עיגול הפינות וקיצורי הדרך, כמו אצל מילר, משפיעים על כולנו - תקרת הפלקל, רמדיה. ואלה שנפלו הם לא אנשים רעים, אלא כאלה שמנסים לפרנס את המשפחות שלהם ולשמור על העסק; הם לא עשו שום דבר מרשלנות מכוונת אלא מחוסר תשומת לב לחברה.

"אם נמשיך לרתך סדקים ולקוות לטוב, נמשיך להתפורר. הרי מה שאפיין אותנו היו האחדות, הקיבוץ, המושב, לעלות על אונייה כדי להגיע לארץ ולבנות אותה, והאנרגיה הזאת נשמרה הרבה שנים, עד שהפסקנו להסתכל פנימה, והתחלנו לשחק הגנה על החצר שלנו. הגבר האולטימטיבי זה מייקל ג'ורדן, גייטס וג'ובס, ולא מנהיגים ערכיים אמיתיים כמו שהיו פעם".

- זה הקפיטליזם.

"אז מה? נהיה מטומטמים גדולים אם לא נדע לעשות שלום אצלנו בתוך המדינה ולהפוך אותה למדינה של עלייה לרגל של תיירים ותהיה פה מדינה עשירה, מגוונת, מרכז תרבותי, אמנותי. זה החזון הציוני החדש. מה ששמעון פרס מדבר עליו. להתפתח דרך המדע, התרבות, החינוך, ולא דרך המסכנות. הביטחון הוא רק פועל יוצא של הדבר הזה".

- ואיפה אתה ממקם את עצמך במחאה? אתה לא "מעמד ביניים" קלאסי.

"אבא ד"ר לפיזיקה, מדען, אימא מורה למתמטיקה בתיכון, אז אני בטח לא טייקון. כל החיים אף פעם לא היה לי כל מה שרציתי, וגם היום אין לי כל מה שאני רוצה. אני מרוויח, אבל אני חי במדינה שבה כל דבר עולה הון תועפות. אז או שירדו המחירים, או שהמשכורות יעלו. וזה לא יקרה עד שלא יקומו מנהיגים שהחשיבה שלהם לא תהיה מצ'ואיסטית".

- בכלל למדת משפטים.

"החינוך והלימודים בבית היו חשובים. אבא אמר, אם אתה רוצה להצליח, תלמד. הצלחתי לכדרר בין להיות תלמיד מיינסטרימי, עם פיזיקה מתמטיקה מוגבר, כי בזה הייתי טוב, לבין הצופים, החברים, העצמאות. החלטתי ללמוד אחרי השירות הצבאי, טיול ארוך בחו"ל והתברברות של ילד רחוב".

- של ילד שמנת.

"נגיד. ואז נוצרה הזדמנות ללמוד משפטים".

- באנגליה.

"כשלא התקבלתי לארכיטקטורה בבצלאל, שמעתי שהחבר הכי טוב שלי התקבל למשפטים בחו"ל".

- רצית להיות ארכיטקט?

"זה שילוב טוב בין היכולת האמנותית שלי לריאליסטית. גם היום, אחרי שאני עוסק באמנות הרבה שנים, אני עדיין מאוד אנליטי. אני שואב את ההתייחסות שלי למקצוע ממדעים, מעסקים ומספורט. דיוויד בלאט אמר פעם שאם אתה מנצח בכל מהלך ומהלך, תנצח במשחק. זו חשיבה על הפרטים הקטנים, הישגיות סיזיפית כזאת".

- איך משתלבת הראייה העסקית באמנות שלך?

אני מפריד בינה לבין העסקים. אני דואג שהעבודות שאני לוקח ישתלמו לי, יש לי תג מחיר בשוק, ואין לי בעיה למצב את עצמי כשחקן מסוג מאוד מסוים".

- ומה עם תכנון ארוך טווח?

"יש. אני מציב לעצמי יעדים. כשסיימתי את הלימודים אצל יורם לוינשטיין החלטתי להתפרנס רק מהמקצוע אחרי שלוש שנים, וכך היה. אחר כך, להיות בתוך שלוש שנים בשורה הראשונה של בני גילי. בין גיל 20 ל-30 אתה בונה את עצמך, ובין 40 ל-50 אתה עושה את הכסף".

- אז יש לך עוד שנה להתחיל לעשות כסף. איך עושים את זה?

"מי שעובד במקצוע שלנו מרוויח. הבעיה היא כשאתה לא עובד. אם אתה עושה 15עד עשרים הצגות בחודש, שני סרטים וסדרה, או שתי סדרות וסרט, ודורש משכורת בהתאם, אתה מעמד בינוני פלוס. אני לא מתכוון ולא רוצה להיות אמן מיוסר ועני. זה לא נכון לפעול מהמקום הזה".

- אולי קל לך לדבר ככה כי פונקת.

"לא. בגלל שאני חרוץ. ואם אגיע לפת לחם, אולי אעשה דברים אחרים שקשורים לאמנות - אולי אבשל, או אהיה נגר, משהו שהמוצר שלו פרקטי ומוחשי".

- אז בשם המוחשיות הזאת הלכת ללמוד משפטים?

"ההקשר של המשפטים היה עסקי. זה תואר שנכון ללמוד אותו, לאו דווקא אם אתה מתכנן להתעסק בו".

- נהנית מהלימודים?

"נהניתי מהחברה, מהמקום. למדתי עם עוד עשרת אלפים סטודנטים, בקמפוס עם שני דיסקוטקים ושלושה ברים. היה כיף. בלימודים נטיתי לדיני חברות ומקרקעין, כשהחברים שלי הלכו לכיוון הפלילי".

- ואז לקחת שנה חופשה והגעת למשחק. ההורים לא שמחו, בלשון המעטה.

"הם רצו שיהיה לי קל ושתהיה לי עבודה קונקרטית".

- כאדם ריאליסטי ואנליטי, לא הטרידו אותך מצוקות פרנסה עתידיות בתחום?

"אני משתדל להצטיין בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה. להצטיין בכול. אני מלמד בסטודיו שיעור על 'יצירות אישיות', שזה שיעור משחק דרך חומרים אישיים. התחלתי שנה אחרי שסיימתי את הלימודים, והנחיתי מחשבה איך שחקן הופך ליצרן וליזם מתוך החומרים שלו, להפוך למישהו שיש לו אומץ לחשוב שהוא יכול ולבצע. כמו בעסקים, הכי קשה להביא את הרעיון. גם השוק שלנו צמא לרעיונות טובים. שחקן לא צריך להיות אחד שאומרים לו מה לעשות, אלא אחד שמזיז דברים".

- מה אתה הזזת?

"בתחילת הדרך יזמתי פרויקט עם נוער אתיופי, להקה שהוקמה על התשתית של 'צופי שבא', וגייסתי כספים עם אורית מופז, אשתו של חבר הכנסת, אז הרמטכ"ל, שאול מופז. הפקתי אותם, כתבתי וביימתי".

- והתפרנסת ממנו.

"טוב. באותה תקופה גם שיחקתי ולימדתי, הייתי מלצר, מארח, ועבדתי עבודות לילה עמוק לתוך הקריירה. העדפתי לעשות את זה מאשר להיות עטוף בספוג ורוד בהצגת ילדים".

- הצגת ילדים זה לא משחק?

"לעשות הצגת ילדים לא מושקעת, שמובלת על-ידי תפיסה עסקית ולא אמנותית? ברגע שההקשר הוא רק כסף, אני לא רוצה".

- אז אסור להעלות הפקות מסחריות?

"הן צריכות להיות קודם מוצר אמנתי".

- אין סיכוי לראות אותך בהצגות בידור.

"זאת לא העבודה שלי. יש קבוצות של שחקנים. כאלה עם הקשר 'סלבריטי', בידורי, מותגי, שהם פרפורמרים ופחות שחקנים במובן ההיסטורי".

- והרציניים יותר, כמוך, שהם גם פחות מתוגמלים.

"מי שמוביל פרויקטים ומשחק תפקידים ראשיים מתוגמל היטב. אני רוצה להאמין שאני אחד מאלה, ואני רוצה גם לעזור למחאה החברתית. יש רצון שתהיה פה מדינת רווחה, אבל יש בעם שלנו הרבה עצלות, ואף אחד לא רוצה לפרנס עצלנים. לכן צריך לדבר יותר על חינוך, איכות חיים, יצירת סביבה של בלנס בין הכנסות להוצאות, פיתוח של יזמות והתקדמות".

- דיברת על עשייה איכותית והשתתפת ב"רוקדים עם כוכבים", ריאליטי.

"הרווחתי הרבה כסף, כי הייתי מאלה שההפקה מאוד רצתה שישתתפו. מצאתי את ההצדקות שלי למה אני צריך להיות שם. זה מסוג האתגרים שבגללם הלכתי למשחק, לנסות לפענח את התוכנית מבחינה תקשורתית עם המסרונים, התקשורת עם הצופה בבית".

- ומה עוד?

"הייתה לי שנה מאוד מוצלחת בסרטים שהגיעו לפסטיבל ונציה ולקאן, זכיתי בשלושה פרסים, והשם שלי לא היה שגור. חשבתי שזאת הזדמנות נהדרת לבוא כ'כוכב הקולנוע זהר שטראוס', ואני חי עם זה בשלום ולא משחק הגנה".

- אז העקרונות שלך בכל זאת כפופים לכסף.

"כסף הוא לא בזוי בעיניי. בסך-הכול התוכנית היא מוקפדת, מקצועית מאוד. אילו הייתי הולך ל'אח הגדול' אפשר היה לחשוב אולי אחרת. בשבילי לרקוד היה ללמוד שפה חדשה, כי אני די מפגר בזה. זה ללכת על תהום".

- הרווחת מה שרצית?

"השם שלי מאוד התחזק. מורקרתי כשחקן שעשה הרבה פרויקטים איכותיים".