שישה דוברים נגד עוזרת אחת

רופאים, פרופסורים, דוקטורים, דוברים, יועצי תקשורת, יועצי תדמית, מקורבים, מערך ההסברה של מדינת ישראל (עד שהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ניסה לעצור זאת) ומי לא, גויסו השבוע למלחמת חורמה מול עובדת זרה מסכנה מנפאל. מדינת ישראל נגד טרא. חוץ מדובר צה"ל וחיל האוויר נראה שהופעלו כל האמצעים. והתוצאה עדיין עגומה.

ראש הממשלה ורעייתו מוקפים בשלל יועצים ודוברים: ד"ר יועז הנדל, שדומה שניסיונו האקדמי לא הכין אותו לסיטואציה הנוכחית וגם לא שירותו בשייטת; לירן דן, שנתקל בסיטואציות כאלה, אם בכלל, מהצד השני של המתרס בעת שהיה בערוץ 2; גידי שמרלינג, שכבר הכין טבלת יאוש ומחכה לכוס המיץ שירימו לזכרו במסיבת הפרידה; רוני סופר, שסופר את מספר הסיגריות ההולך וגדל ואת מספר שעות השינה ההולך וקטן; ד"ר אורית גלילי-צוקר, האישה שאחראית לאסטרטגיה המבריקה של שניים במחיר אחד: הצבעת ביבי, קיבלת גם את שרה, ומי שדחפה אותה לקדמת הבמה; ועופר לפלר, שהוצנח אמש (ד') ועוד לא הבין לאן הוא נפל.

שישה בעקבות אחת. איפה לעזעזל שעיה סגל, כשצריך אותו, שיזכיר 4 פעמים בראיון של 3 דקות שהגברת נתניהו היא פסיכולוגית ילדים בעיריית ירושלים.

כל אלה מועסקים ברגע נתון, במקביל, בלשכת ראש הממשלה על שלוחותיה - המשרד, המשפחה, הליכוד - ומשדרים פאניקה והיסטריה חסרות פרופורציות סביב הפרשה.

נראה כי ענייני המשפחה מלחיצים יותר את הלשכה מהגרעין האיראני. חבל שבלשכת ראש הממשלה לא נערכים כך לקראת הכרזת הפלסטינים על מדינה באו"ם בספטמבר.

סדר יום חברתי

כאילו אין אוהלים בשדרות רוטשילד, כאילו אין תקריות בגבול מצרים, כאילו אין גראדים על אשקלון, בוטלו כל הפגישות והדיונים ביומיים האחרונים בלשכת ראש הממשלה לטובת המלחמה בעוזרת-הבית הנפאלית. אבל המחאה, מסתבר, עדיין כאן, תוססת ומבעבעת. לא רק שהיא לא הורידה ראש - היא אפילו נמצאת בשיא עוזה.

גם אם בשבת האחרונה יצאו רק 30 אלף בני אדם לרחובות, מסתבר כי יש מיליון איש לפחות שבליבם פועמת המחאה, ועבורה הם גם יצביעו בקלפי. סקר דעת קהל שערך מכון רפי סמית מגלה כי המפלגה הגדולה ביותר כיום היא מפלגת הקולות הצפים: 30 מנדטים מחפשים בית. הציבור מאס בפנים הישנות ומחפש חדשות. רבע מהציבור מחפש תקווה, מחפש משהו להיאחז בו.

התופעה החריגה הזו גורמת לכך שאין למעשה אפשרות לאתר בצורה מהימנה נתונים מוצקים ומדויקים לגבי המערכת הפוליטית ולחלק את המנדטים בין המפלגות. מה שברור הוא, נכון להיום, שהתמיכה במחאה מתחזקת.

לו היו יוזמי המחאה מקימים מפלגה, הם היו הופכים להיות המפלגה הגדולה ביותר וזוכים ל-20 מנדטים, מגמה שהחלה עם פרוץ המחאה ושומרת על כוחה מאז. גם אם הם לא רואים את עתידם במשכן הכנסת, מארגני המחאה יכולים להיות שבעי רצון: הם הצליחו לשנות את הלך הרוח הציבורי ולגרום ל-30 מנדטים להתלבט, ולשקול שינוי כוונות הצבעה.

קדימה והליכוד מתרסקות ומאבדות יותר מ-30%, שהם כ-10 מנדטים מכוחן. אחוז ההצבעה לשתי המפלגות הגדולות מצביע על כך שהן מקבלות כיום כל-אחת פחות מ-20 מנדטים, כשהליכוד מקבל כ-3 מנדטים יותר מקדימה, שהתמיכה בה היא מהנמוכות ביותר שקיבלה המפלגה מאז הקמתה.

כשמול המפלגות הקיימות מתמודדת גם מפלגה חברתית, התמיכה בקדימה צונחת עוד יותר, והתמיכה בליכוד יורדת במקרה זה לשפל חסר תקדים. המצב הפוליטי מאוד נזיל ואחוזים גבוהים מהציבור אינם נאמנים למפלגה שהצביעו עבורה בבחירות האחרונות.

מהסקר עולה כי כרבע ממצביעי קדימה ב-2009 עוברים למפלגה החדשה וכ-19% ממצביעי הליכוד, וכן אחוזים דו-ספרתיים ממצביעי העבודה או מש"ס עושים מעבר זהה. כשליש מ"הקולות הצפים" מצביעים למפלגת המחאה. במילים אחרות - הצבעת מחאה גורפת.

מאז שהחלה המחאה החברתית השאלה הזו על ההצבעה למפלגה חדשה בראשות יוזמי המחאה נשאלה שלוש פעמים. בפעם הראשונה התקבלו כ-17% תמיכה, בהמשך היא ירדה ל-12% וכיום היא קרובה ל-20%. אין ספק שחוסר שביעות-הרצון מהמדיניות הכלכלית-חברתית מתועל גם למחאה אלקטורלית. המערכת הפוליטית עד כדי כך לא יציבה שיש שינויי גושים ושינויים מבניים.

את מפלגת העבודה היה מוקדם להספיד. היא לא מתרסקת ולא נעלמת אלא מצליחה להתגבר על המשבר וגורפת 11 מנדטים, בעיקר בזכות מובילים פוטנציאליים להנהגה שנתפסים חברתיים. סדר היום בישראל כיום הוא חברתי. נקודה. לא ברור מה יהיה אחרי ספטמבר אבל גם אחרי הפיגוע בדרום, האג'נדה נותרה חברתית. ישראל ביתנו של ליברמן שומרת פחות או יותר על כוחה.

במוצ"ש מקווים מארגני המחאה להוציא מיליון איש אל הרחובות. הסקר, שבדק כמה אנשים ייקחו חלק במפגן הכוח הזה מצא מספרים מבהילים, אבל זה לא ממש משנה. גם אם יצאו רק 50 אלף איש, בסופו של דבר אפקט המחאה הוא אלקטורלי, והוא עוד עלול לזעזע את המערכת הפוליטית יותר מכפי שזה נראה היום.

לשכת ראש הממשלה מתנהלת כאילו טרא והגראדים גאלו אותה מסדר היום החברתי. לו היו רואים את הסקרים, ודאי היו מבינים שהיה מוטב לעלות על השולחן את הנושאים החברתיים ולא לברוח מהם.

געגועי נתניהו ליוסי לוי

ראש הממשלה בחן בחודשים האחרונים להשיב ללשכתו את יועץ התקשורת ודוברו לשעבר, יוסי לוי. נתניהו פנה ללוי ואף נפגש איתו מספר פעמים. אחת הפגישות התקיימה בחשאיות ונמשכה שעות ארוכות. פגישה אחרת התקיימה בלשכת ראש הממשלה.

באחת הפגישות השתתף גם יועצו המדיני של נתניהו, רון דרמר. ייתכן כי בין ראש הממשלה ללוי התקיימו פגישות נוספות. לא ברור מהם הנושאים שעלו במפגשים בין השניים, אך סביר להניח כי דובר על אפשרות שובו של לוי לתפקיד בכיר בקרבת נתניהו. נראה שמסיבות שונות בסופו של דבר לא הגיעו השניים להסכמות והדבר לא יצא אל הפועל.

לוי עבד עם נתניהו בשנים 2008-2009, תחילה כעוזר בכיר ליו"ר האופוזיציה, ולאחר הבחירות כיועץ התקשורת של ראש הממשלה. הוא היה צמוד לנתניהו בקמפיין הבחירות, ונחשב אז לאיש הקרוב ביותר לאוזנו של נתניהו וכמי שהשפעתו עליו גדולה. נראה שעובדה זו הייתה לצנינים בעיניהם של אנשים אחרים בלשכת ראש הממשלה. תקופת עבודתו של לוי עם נתניהו נחשבת למוצלחת הן מבחינה תקשורתית והן מבחינת התנהלותו של ראש הממשלה.

בקיץ 2009 מינה נתניהו את ניר חפץ מעל ראשו של לוי, שסירב להשלים עם כך, ומספר חודשים לאחר מכן הודיע על פרישתו. מאז החליף ראש הממשלה דוברים ויועצי תקשורת כמו גרביים.

נתניהו אוהב את הדוברים שלו כמו מסטיק: קצת לא טעים, אז הוא זורק. אחר-כך הוא מחפש טעמים חדשים, וכשהם לא מוצאים חן בעיניו, הוא חוזר לטעמים הישנים. לוי ענה בתגובה כי "אני לא נוהג לדווח על פגישות שאני מקיים".