מפגן הצביעות של האוצר

סיפור השבוע הוא פשיטת הרגל המתקרבת והולכת של אגרקסקו. אם לא יתרחש משהו חריג, החברה צועדת בדרך המהירה לפירוק, והשבוע ראינו סיבוב נוסף של המשחק הידוע "חפש את האשם".

נושי אגרקסקו, הגופים המוסדיים המחזיקים באג"ח, האשימו את המדינה בהתנהלות כושלת, רשלנית, בזבזנית, שלא לומר מושחתת, והגיעו עד כדי טענות למניפולציות חשבונאיות.

המדינה מצדה גלגלה עיניה לשמים, טענה שהיא כלל אינה בעלת הבית באגרקסקו, ובמפגן של ציניות וצביעות האשימה מיד את המוסדיים בהתרשלות, בחוסר מקצועיות ובהפקרת כספי המשקיעים. "איך לא גיליתם בזמן שאנחנו מתרשלים בניהול החברה? הרי זו אחריותכם לעמיתים ולחוסכים", טוענת המדינה ברצינות גמורה. "מדוע סמכתם עלינו, למה לא דרשתם ביטחונות?"

כשאנחנו אומרים מדינה, אנחנו מתכוונים לאנשי משרד האוצר, שמנהלים, אם ניתן לקרוא לזה כך, את התהליך, ובמיוחד לשר האוצר יובל שטייניץ שנושא באחריות.

נניח בצד את העניין המוסרי של השתמטות מחובות, הרי מוסר מעולם לא עניין את אנשי האוצר, ונהיה פרקטיים: שר האוצר שטייניץ מתנהג בצורה, איך נגיד בעדינות, לא מאוד חכמה וגורם נזק שהיקפו יתברר רק בעתיד.

הרי האוצר, באמצעות חברות ממשלתיות כמו חברת חשמל, מקורות, נתג"ז ודואר ישראל, הוא שחקן בשוק האג"ח שעוד יבוא בעתיד לגייס כספים מהמוסדיים. ומה יסיקו הגופים המוסדיים מהתנערות המדינה בפרשת אגרקסקו? לדרוש מהמדינה בגיוסים הבאים ריביות גבוהות יותר, לדרוש ביטחונות, קובננטס, ופיקוח ובקרה הדוקים יותר.

לכך נוסיף את עניין הריכוזיות שעוסקים בו בירושלים באובססיביות. אגרקסקו קרסה כי היא הייתה חברה לא יעילה, בזבזנית, אולי מושחתת, ומנוהלת רע, אבל גם כי היו לה מתחרים. בעיקר חברת מהדרין שבבעלות אי.די.בי (באמצעות נכסים ובניין) של נוחי דנקנר ודלק (באמצעות הפניקס) של יצחק תשובה.

האינטרס המשקי ששטייניץ היה אמור לייצג הוא הפעלת אגרקסקו כעסק חי עד למכירתה; במקום זאת, היא תפשוט רגל ותצא מהשוק. קריסת אגרקסקו לא תשאיר ואקום, החקלאים ימשיכו לייצא, רק שהפעם באמצעות מהדרין.

התוצאה הצפויה - יצירת מונופול דה פקטו בענף משק נוסף והגדלת כוחן של שתיים מהקבוצות העסקיות הגדולות בארץ. עבודה מעשה ידי משרד האוצר להתפאר.

לאן נעלם האוזר?

הערת שוליים: מורגש חסרונו של בעל בית באוצר. ראש אגף התקציבים היוצא היה בחודשיים האחרונים באווירת סוף קורס, ראש אגף התקציבים הנכנס עוד לא יודע היכן נמצא המשרד שלו, המנכ"ל היוצא עסוק בוועדות ריכוזיות והשר, ד"ר שטייניץ, עוסק בדברים גדולים ואין לו פנאי לעניינים פעוטי ערך כמו קריסה של חברה. לא פלא שהאוצר מתנהל כך.

אי אפשר להתעלם מאחריותם של שלושה גופים. תחילה משרדי ראיית החשבון ארנסט ויאנג, וקסלמן וקסלמן. הראשון ערך את דוחות אגרקסקו ויצטרך לענות על שאלות קשות לגבי מהימנות הדוחות ופרקטיקת הביקורת; השני ניפק רק לפני כמה חודשים הערכת שווי הזויה למדי, שהעניקה לאגרקסקו תג מחיר של 600 מיליון שקל.

רואי החשבון ירדו למחתרת מאז החלה הפרשה, מבחינתם בצדק, אבל היכן מסתתר הגוף השלישי - רשות ניירות ערך? אולי הגיע הזמן שיו"ר הרשות, פרופ' שמואל האוזר, יפסיק את מסע יחסי הציבור העצמיים האינטנסיבי שלו, יפסיק להגג על האופן שבו הוא מגן על המשקיעים ויתחיל לקדם סוף סוף תקנות שמפקחות על הערכות שווי ועל הפרקטיקות הידועות לשמצה של מעריכי השווי.

אבל למי שיינזק מקריסת אגרקסקו לא ממש משנה מי אשם, ואנחנו מתכוונים קודם כל ל-400 עובדי החברה, שרובם יהפכו למובטלים ולא ברור כיצד יקבלו את הפיצויים המגיעים להם או מה יהיה עתידם. להם לא משנה אילו משחקים משחק שר האוצר שטייניץ על גבם.

 אגרקסקו יובל שטייניץ אייל שני / איור : גיל ג'יבלי