דוקטור, זה לא הכסף

בשבוע הראשון ללימודי הרפואה שלי, כשהייתי סטודנט צעיר מאוד וטרי מאוד, השתתפתי בסיור בבית חולים. בסוף שלוש שעות הסיור ניגש אלי אחד הרופאים הבכירים ואמר לי: "אתה נראה לי כמו בחור חכם ונחמד - ברח כל עוד אתה יכול!"

ארבע שנים אחרי שהתחלתי את עבודתי כרופא, ניגשתי למנהל המחלקה שלי והודעתי לו שאני עוזב. לא היה לי שום רעיון מה אעשה עם חיי מכאן והלאה, אבל ידעתי שכאן אני לא יכול להישאר. כמו כן, ידעתי שהכישורים שהביאו לכך שהתקבלתי לבית הספר לרפואה מלכתחילה, חייבים להיות שווים משהו בחוץ - עניין שנראה היה שכולם במערכת מנסים כל הזמן להשכיח ממני.

תגיד תודה שנותנים לך להיות רופא

המערכת בנויה כך שהרופא מרגיש כל הזמן לא בסדר - הוא לא בסדר כלפי החולים שלו, כי אין לו המשאבים והזמן לתת להם רפואה ברמה שמגיעה להם; הוא לא בסדר כלפי המשפחה שלו, כי הוא זומבי כשהוא נמצא איתם; הוא לא בסדר כלפי עצמו, כלפי הבריאות שלו וכלפי התחביבים והשאיפות שלו בחיים; הוא לא בסדר כלפי הקולגות שלו, כי באמצע משמרת של 36 שעות, כשיש דקה לישון, קשה להיות אלטרואיסט ולבוא לעזור לאחיות לקחת דמים.

המערכת לא עושה את שלה כדי לגרום לרופא להרגיש טוב. להיפך - תגיד תודה שנותנים לך להיות רופא. אתה רוצה שגם נשלם לך היטב? שנכבד אותך? איזו הגזמה.

הכירורגים, כפי שאני הייתי, מרגישים זאת במיוחד. הרפואה, ובמיוחד הכירורגיה, היא מקצוע שולייתי, כלומר אתה לומד ממי שבכיר ממך. כירורגים בכירים צועקים דרך שגרה על הרופא הצעיר מול חולים. רופא שצעקו עליו בציבור עלול לאבד את הביטחון, להתכנס, להתנער מאחריות ולהפוך לכל מה שאנחנו לא צריכים שרופא יהיה.

"לו רק היה לי אומץ"

את כל הדברים הללו לא ניתן לפתור בכסף. לכן, אף שההסכם שנחתם עם הרופאים הוא חשוב, הרי שעד שרופאים לא יעמדו במצב שבו יש להם המשאבים והיכולות לעשות את עבודתם בצורה ראויה, האפשרות לתת כבוד למשפחה שלהם ולחיים הפרטיים שלהם, ויינתן להם גם הסיכוי לקבל יחס של כבוד גם מן מהממונים עליהם - עד אז לא באמת תיפתר הבעיה של מקצוע הרפואה.

זו אינה בעיה של רופא אחד שעזב את המערכת ומנסה להצדיק את המהלך לעצמו. לא עובר שבוע שבו איני מקבל טלפון מרופא שרוצה להתייעץ - איך יוצאים מן המערכת? מה מחכה בחוץ? אחרים אומרים לי "לו רק היה לי אומץ".

המצב אינו מוגבל רק למתמחים, שעוברים טירונות מתישה עד שהם זוכים במנעמי הפז"ם. גם הרופאים הבכירים חשים שהמערכת דורסת אותם, ולא בטוחים שההקרבה של תקופת התמחותם הייתה משתלמת.

בכנס שבו נכחתי לאחרונה נשאל הקהל, כולם עובדי מערכת הבריאות, האם היו מוכנים שבנם או בתם יהיו רופאים. כל האחיות ענו שכן, הרופאים ענו חד-משמעית - לא. גם הבכירים. גם מנהלי המחלקות.

היום אני מאוהב במקצוע שלי בתחום הון הסיכון. אמנם גם כאן השעות קשות, והתגמול - אף שהוא יפה - אינו יפה כמו שנהוג לחשוב. ובכל זאת - החיים שלי הפכו הרבה פחות מעיקים, בזכות התרבות החיובית יותר של המקצוע.

ורק אמא שלי לפעמים עוד אומרת לי: "אתה עוד יכול לחזור להיות רופא, נכון?"

הכותב הוא שותף בקרן הון הסיכון גיזה ורופא