נגד המתמחים

1. משפטנים מהאקדמיה, כמו חלק מהפרשנים המשפטיים, בוחנים את המקרה שלפנינו מן הזווית המשפטית הצרה, זו שרואה בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה פגיעה בחופש העיסוק. אדם המבקש להתפטר - זכותו להתפטר. נקודה. סוף.

אלא ששופטי בית הדין הארצי השכילו להפנים, על סמך העובדות שהוצגו בפניהם ועל סמך עדויות המתמחים עצמם, כי כלל לא הייתה כאן התפטרות אותנטית. הם לא באמת ביקשו להתפטר - אלא להלך אימים על מערכת הבריאות. הם משוכנעים כי ההתפטרות שלהם תזעזע את בתי-החולים, תפגע קשות בחולים, עד שהמדינה תרד על ברכיה ותתחנן: חזרו הביתה, נעשה מה שתגידו, נשלם מה שתבקשו. נפתח את ההסכם החתום, נוסיף עוד מיליארד, אז מה אם העובדים הסוציאליים קיבלו פירורים לעומתכם.

המתמחים לא באמת רואים במהלך שלהם התפטרות, אלא מאבק ארגוני. לראיה - הם הודיעו על גיוס כספים שיופקדו ב"קרן תמיכה במאבק המתמחים". כלומר, לא מדובר באנשים שמבקשים לחפש להם עבודה אחרת, אלא באנשים שיוצאים למאבק ארגוני.

ואם אכן מדובר במאבק ארגוני, הרי שבית הדין לעבודה צריך להתייחס אליו ככזה בלבד. וכיוון שמדובר במאבק בלתי חוקי, שכן הוא נעשה שלא במסגרת הארגון היציג של הרופאים על-פי חוק - יש לאסור עליו ולהוציא צווי מניעה נגדו.

"מה אתה מצפה שיקרה לאחר ההתפטרות שלך?" שאלה נשיאת בית הדין, השופטת נילי ארד, את אחד מראשי המתמחים. "אני מצפה שידברו איתנו, כי עד עכשיו לא התייחסו אלינו", הוא השיב. הבנתם? הוא לא מתפטר - הוא רק עושה קולות של מתפטר.

נסו לדמיין ש-10,000 שוטרים היו מתפטרים מחר. אילו 30 אלף מורים היו מפקידים מכתבי התפטרות קולקטיביים. נסו לתאר מה היה קורה. האם באמת צריך לבחון את הסוגייה הזאת במשקפיים משפטיים צרים בלבד? האם חופש העיסוק הוא היחיד שמונח כאן על השולחן? מה לגבי החופש של החולה לקבל טיפול?

2. השורות הבאות אינן קלות לכתיבה, אבל הן צריכות להיכתב: מרד המתמחים נתפס על-ידי חלק מהתקשורת האלקטרונית כחלק מאותה מחאה יפה שנראית ברחובות, של דור צעיר שאומר "נמאס לי". נמאס מהעושק, נמאס מחוסר השוויוניות בנטל, נמאס מסדרי העולם המעוותים שנכפו עלינו.

גם למתמחים נמאס, אבל הם לא בחרו באותה מחאה יפה, הם גם לא בחרו בדרכים לגיטימיות כמו הגדלת משקלם היחסי בהסתדרות הרפואית או הקמה של גוף נפרד, במידת הצורך. הם בחרו באלימות.

הצעד שלהם אלים משום שהוא מפקיר את החולים במחלקות כדי לזכות בתוספות שכר גבוהות יותר. בדיוק כמו שהטיח בהם השופט עמירם רבינוביץ', שזכה באותו רגע להתנפלות מילולית אלימה באולם בית הדין הארצי לעבודה.

המתמחים שפגשתי בחצרות בתי-החולים ובאולם בית הדין לעבודה הם אולי רופאים טובים, אבל הם לא מבינים דבר בדמוקרטיה, ובדמוקרטיה ייצוגית בפרט. אלה אותם מתמחים שמיהרו לכנות היום את החלטת בית הדין "פשיזם".

המתמחים האלה ילדותיים, הם רוצים הכול כאן ועכשיו. פגשתי בחורים צעירים עם ותק של חצי שנת התמחות בסך-הכול, שגוערים בראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ד"ר חזי לוי, מספרים לו עד כמה הוא לא מבין כלום. פגשתי צעירים שצועקים על יו"ר ההסתדרות הרפואית שהוא לא מבין דבר במשא-ומתן, שהוא נכנע למשרד האוצר.

כמה קל להיות צעיר ללא שום אחריות על הכתפיים. אותו צעיר המשיך לדקלם סיסמאות ריקות מתוכן מחוץ לאולם בית הדין, וכשנשאל מה הוא חושב על המענקים הגבוהים שיינתנו לרופאים שיעברו לפריפריה, אמר: "אונסים בכסף אנשים שילכו לפריפריה". באמת הסכם נורא.

3. העבודה המאורגנת בישראל מצויה בסכנה, משום שאנחנו עדים כעת לעידן "שלטון העם". זה נראה יפה מאוד בטלוויזיה, אבל ההשלכות יכולות להיות הרסניות. בעידן שלטון העם, לגוף הנבחר אין שום מנדט.

"זה כל היופי, לא צריך מנהיג", אמרה אתמול לערוץ 2 סתיו שפיר, ממובילות המחאה הציבורית. גם המתמחים לא צריכים מנהיג, בטח לא את ד"ר ליאוניד אידלמן, זה עם המבטא. הוא לא מסתדר לרופאים הצעירים מהמרכז כמו יונה וייסבוך, ניב מרום, עופר צימרמן.

הם, הצעירים היפים של קיץ 2011, יודעים יותר טוב מכולם. כמה חבל שהמהפכה שלהם תוביל בסוף לחוזים אישיים ולהגבלת זכות השביתה. הם כל-כך מבינים החבר'ה היפים האלה, שאין להם מושג.