הוזלת העלויות בשיטת "בנה ביתך" עלולה להוביל לטעויות יקרות

"זהו מחירה של הבנייה הפרטית, יש בה סיכוי להוזלה ואולם סיכון לטעויות". כך סיכמה שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, יעל אחימן, את פרק חלוקת האחריות בפסק דין, שיצא לאחרונה תחת ידיה ושעסק בכשלי תכנון וביצוע, שנתגלו בבניין, שנבנה בשיטת "בנה ביתך". "ואולם מקום, שלא ידע היזם להתנהל מלכתחילה, גבר הסיכון על הסיכוי והתוצאה לא הייתה טובה", המשיכה וסיכמה.

"היזם" בסיפור זה היו בני הזוג יעל ורונן ענבר. השניים הקימו, במושב רמות מאיר, שליד רחובות, בניין בשיטת "בנה ביתך". מאוחר יותר הוגשה מטעמם (באמצעות עו"ד עמיחי סגל) תביעה נגד בעלי המקצוע, שהיו מעורבים בבנייה ושלטענתם נשאו באחריות לנזקיהם, שנבעו מתכנון ומביצוע לקויים של הפרויקט.

הם תבעו את המהנדס מרדכי יוגר (שיוצג בידי עו"ד נחום פלדמן), יועץ ביסוס, שביצע את סקר הקרקע הראשוני, שנמסר למושב עבור מכלול הבתים במגרשים שבאזור. הוא תבע גם את "ב. ולדמן מהנדסים בע"מ" (שיוצגה בידי עו"ד דוד הלפר), שהייתה אחראית על עבודות הקונסטרוקציה בפרויקט. גם "צור מכלוף הנדסת בניין ואדריכל" (שיוצגה בידי עו"ד ארז קריטי) הייתה בין הנתבעים. זו שימשה בתפקיד היועץ והמפקח העליון של הפרויקט. בעל מקצוע נוסף שנתבע הוא האדריכל של הפרויקט, עוזי רונן (שיוצג בידי עו"ד אילן אמודאי). אחרון-אחרון חביב שנתבע, הקבלן המבצע, עמוס סאסי (שיוצג בידי עו"ד צבי קופר).

נוכח אופיו המקצועי המובהק של הסכסוך, מינתה אחימן את המהנדס יצחק למעי כמומחה מטעם בית המשפט. עליו היה לסייע בידה בקביעת האחריות, שתוטל על כל אחד מבעלי המקצוע הנתבעים, ובקביעת הנזק שנגרם.

המומחה-למעי הוציא תחת ידיו חוות-דעת, בהן הוא מצא נזקים, שאכן נגרמו למבנה ואשר את תיקונם הוא אמד ב-112 אלף שקל. למעי לא פטר אף אחד מבעלי המקצוע מאחריות לנזקים. על כל אחד מהם הוא הטיל את שיעור האחריות, שנראה בעיניו הולם. בחוות-דעתו הוא אף קבע כי אף על ענבר (התובעים) יש להטיל אחריות, בשיעור 10 אחוזים, וזאת לאור העובדה, שהם לא דאגו לביצוע עבודות הפיתוח במגרש בהתאם לשיפועים שתוכננו, ולכך שלאורך כל תקופת הבנייה, יהיה לפרויקט מפקח.

אשליה מסוכנת

בפי כל אחד מבעלי המקצוע הנתבעים היו הסתייגויות מחוות-הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. כל אחד מהם ניסה להטיל על רעיו את האחריות לנזקים.

השופטת אחימן ניפתה את המוץ מן התבן, ובפסק דין סדור ורהוט העבירה, תחילה, ביקורת על נוהגם של אנשים מן הישוב להישים עצמם "קבלני בניין", ועל מזבח החיסכון בעלויות, להתיימר ביכולת להרים פרויקט בנייה. "ענבר, כמו רבים אחרים, החליטו לבנות את ביתם בשיטת 'בנה ביתך' ברמות מאיר", פתחה. "לשיטה זו, יתרון בולט בנושא העלות, שכן הבנייה העצמית הינה דרך טובה מאד להוזלת עלויות הבנייה לאזרח", המשיכה. "אלא, שאליה וקוץ בה", מיהרה להוסיף. "שיטת הבנייה העצמית נותנת לכל אדם את חופש הפעולה והאשליה המסוכנת, כי הינו מסוגל להוביל פרויקט בנייה עצמאי. זאת, על אף, שבפועל בנייה הינה אקט מורכב למדי, לה נדרשים ידע והבנה מקצועיים, שאינם מצויים בידיו של הדיוט. התוצאה היא, כי לא מעט אנשים, שניהלו את בניית ביתם עשו זאת בחובבנות, תוך שימוש בשיקול-דעת מוטעה, ויתור ו'חסכונות' במקומות, שאלה אסורים ועוד ועוד".

"התמונה שנחשפה בפני מלמדת, כי לענבר לא הייתה כל הבנה אמיתית בתהליך הבנייה וחלק מהחלטותיהם היו שגויות בעליל", פנתה אחימן מן הכלל אל הפרט, ורמזה להמשך.

"הגם שבתי המשפט נוהגים לאמץ את חוות-הדעת המקצועיות של המומחים מטעמם כדבר שבשיגרה, לא מצאתי, כי אוכל בזו הפעם לעשות כן", הפתיעה. אף שהיה מדובר במומחה, שמונה מטעמה, היא לא ראתה עמו עין בעין בשאלת חלוקת האחריות בין הגורמים השונים.

שלא כמוהו, את אחריותם של בני הזוג ענבר היא ראתה לבסס, בעיקר, על הימנעותם מלשכור את שירותיו של יועץ הביסוס למשך הפרויקט ועל הסתפקותם בסקירת הקרקע הכללית, שנערכה על-ידו, על-פי הזמנתו של היזם של פרויקט "בנה ביתך", בו הם השתתפו, ולא על-ידיהם. "כלום, התחייב מהנדס הביסוס כלפי היזם או המועצה או כל גוף שלא יהיה, כי תמורת חוות-דעת אחת שהוכנה יהיה הוא מחוייב ל-500 בתים?!", תמהה-התרעמה אחימן על הטענות, שהופנו כלפי היועץ-יוגר. היא הוסיפה והסבה את תשומת-הלב לכך, שסקר הקרקע שנערך על-ידי אינג' יוגר היה נכון ותקין.

"המחדל של ענבר הינו בכך שאלה לא שכרו את שירותיו של מהנדס יוגר לצורך פיקוח קונקרטי על ביתם כפי שהיה עליהם לעשות, לו הבינו את משמעותה של אחריותם האישית כבונים", פסקה ודחתה את התביעה נגד יוגר.

את אחריותם של בני הזוג ענבר היא ראתה להעמיד על 33 אחוזים מכלל האחריות לנזקים בפרויקט.

שליש נוסף לאחריות היא הטילה על "ולדמן מהנדסים". אלה נכשלו הן בהכנת תכניות מקצועיות והן בכך שלא התריעו בפני ענבר על העדרו של פיקוח ביסוס פרטי. "רמת האחריות, לדעתי, צריכה לשקף את חומרת מעשיהם ומחדליהם של ולדמן, שתפקידם כמתכנן וכקונסטרוקטור בוצע בצורה לא מקצועית ורשלנית", חרצה אחימן.

את השליש האחרון של האחריות היא הטילה על "צור מכלוף", שהיו מופקדים על הייעוץ והפיקוח העליון. אחימן גילתה מורת-רוח מטענתם, שלפיה הם ראו עצמם כ"סוג של שליח או 'דוור'". כאילו תפקידם התמצה בחובה להעביר את תכניות הקונסטרוקציה לקבלן השלד, לשם ביצוען. "אין הגדרת תפקידו יכולה להצטצמם בשירותי 'דוורות', היינו, העברת תוכניות מאחד לאחר. מפקח שהציע את שירותי הפיקוח שלו והוא בעל הכשרה הנדסית, חייב להיחשב כמי שהציע שירותים מקצועיים. שירותיו של מכלוף נשכרו לצורך ביצועי וזה לא עמד במשימה", כך אחימן.

מחירה של הבנייה הפרטית

היא ראתה לפטור מאחריות את האדריכל רונן ואת הקבלן סאסי. לדידה, שני בעלי התפקידים היחידים, שעליהם חלה אחריות לביצוע התכנון והתיאום, הנם המפקח והקונסטרוקטור. תפקידו של האדריכל מתמקד באחריות מול הרשות התכנונית, בנושא התרי בנייה וכדומה. "לא ניתן, לדעתי, לבוא בטענות לאדריכל, על כך שלא בא מיוזמתו לפקח על נושאים הנדסיים מורכבים במקום שבו נוצרו כשלים פרלימינאריים, כל-כך מהותיים, כמו, אי שכירתו של יועץ קרקע בחוזה פרטי", קבעה בנוגע לאדריכל. בנוגע לאי-הטלת האחריות על קבלן הביצוע היא קבעה, כי "קבלן אמור לדעת לקרוא תוכניות, אבל לקבלן מותר לשגות. בתהליך הבנייה קיים פיקוח ומי שאמור לאתר את המישגים הם המפקח והקונסטרוקטור, שצריך להיות נוכח בכל יציקה".

"הקמת הבית נעשתה על-ידי ענבר מבלי שהייתה להם כל הבנה בתהליכי הבנייה או בדגשיה, כך ששכירת אנשי המקצוע לכשעצמה, לא הייתה מספקת", סיכמה אחימן. "אנשי המקצוע עצמם, לא מילאו את האחריות הכבדה המוטלת עליהם, הגם שלענבר, הייתה הנטייה לסמוך עליהם. המפקח, הוא זרועו הארוכה של ענבר, וביחס אליו קיימת ציפייה גבוהה כי יגשים את אחריותו המקצועית. לקונסטרוקטור אחריות כבדה מכוח החוק וכל השלושה היו חוליות בשרשרת, שלא תפקדה כראוי. זהו מחירה של הבנייה הפרטית, יש בה סיכוי להוזלה ואולם סיכון לטעויות ואולם מקום, שלא ידע היזם להתנהל מלכתחילה, גבר הסיכון על הסיכוי והתוצאה לא הייתה טובה".

לצד חיובם של "ולדמן מהנדסים" ושל "צור מכלוף", כל אחד בשליש מעלות תיקון הנזקים, היא חייבה אותם בשני שלישים מ"ירידת הערך הפסיכולוגית", שהיא קבעה שנגרמה כתוצאה מן הכשלים בפרויקט - "ענבר יהיו חייבים לחשוף בפני כל רוכש עתידי את עברו של הבית ולפיכך, חשופים הם לירידה מסויימת בערכו של הנכס" - אותה היא העריכה ב-45 אלף שקל. (ת"א 55773/03).