הקשיבו טוב לקרלה ברוני

קרלה ברוני היא לא מופת לעומק אינטלקטואלי, אבל הדברים שאמרה בראיון ראשון לתקשורת שבו דיברה על הריונה, מעידים כי הגברת הראשונה של צרפת נחנה בהיגיון בריא ואינסטינקטים נכונים.

בראיון זה הודיעה הדוגמנית המתוקשרת לשעבר כי אין לה כוונה לאפשר לצלמים לצלם את התינוק האמור להיוולד בחודשים הקרובים, כי לדבריה, חשיפה תקשורתית כזו מיועדת למבוגרים בלבד. ברוני הפנימה מה שהרבה הורים לא מצליחים להבין.

ילדים זה לא גימיק. הם בני אדם שנפשם רגישה ואישיותם לא מעוצבת עדיין, והם עלולים להיפגע מהסחרור שבחשיפה והנפילה שבאה אחריו, בתוספת הלחץ המוגזם שמופעל עליהם.

אור אקטע - ילד המחאה בעל המשנה המרכסיסטית, שהפך לאביזר קבוע בכתבות רבות, דיון וסיקור של הצדק החברתי, בכל כלי התקשורת, ואפילו זכה לככב בתכנית "אחד נגד 100" ולגרוף 50 אלף שקל - הפך לסלב אהוב.

כשראיתי את בן ה-13 מקשקש בלשונו, נחמץ ליבי. יכול להיות שבאמת הוא מאמין בכל ליבו בחלוקת משאבים שוויונית, ועוד מיני הרצאות מלומדות שדקלם, בדרך הפנאטית שילדים בני גילו מדקלמים הרכבים של קבוצות כדורגל ומנתחים מהלכים על המגרש. לי יש ילד בגיל הזה בדיוק. ובניגוד להוריו של אקטע, אני מניחה לו לשייף את האידיאולוגיות שלו בבית או עם חברים ולא לנגד עיני אומה מטקבקת.

מה בדיוק עבר להם בראש כשאפשרו לו להפוך לחיית המחמד התורנית של התקשורת והכתבים? שהפרסום יעזור לו להיות יותר מקובל בכיתה? שיגרום לבנות לרדוף אחריו? או אולי הם חשבו שהוא יתרום לבטחונו העצמי?

פרונוגרפיה בבית החולים

גם דניאל יובל, בן גילו של אקטע, שרגלו נקטעה לפני שנה וחצי מהתפוצצות מוקש בגולן, הפך לסלב. מרגע הפציעה אפשרו הוריו למצלמות ללוות אותו בבתי-החולים, שהרוויחו כמובן פרסום על חשבונו, הניחו לצלם את פניו החיוורות, את הגדם, אחר-כך את הפרוטזה, בתקריבים פורנוגרפיים כמעט, מציצניים עד חוסר נוחות.

השלב הבא היה להפוך אותו למוביל המאבק למען פינוי מוקשים, מה שהביא אותו לדיונים בכנסת, פגישות עם גדולי עולם ושוב צילומים, כתבות, תמונות ומה לא.

יכול להיות שהוריו חשבו שהחשיפה התקשורתית הזאת תקל עליו את תהליך ההחלמה ותועיל לו להתמודד עם הסביבה הקרובה. אולי - וגם זה בספק - זה יכול לפעול כמו משכך כאבים לטווח קצר. אבל מה יהיה כשימלאו לדניאל 18, והוא יביט באופן שבו הפכה אותו התקשורת לקרקס, צקצקה עבור הקהל בבית על התמודדותו הנפלאה עם הפציעה - והמשיכה הלאה, לאייטם הבא.

האם הוא ירגיש בנוח עם החלטת הוריו להכניס את עם ישראל לתחבושות שלו? האם ירגיש גאה, או אולי מושפל? הטרגדיה הגדולה היא שלא יוכל לשנות את הנעשה. תמיד, לאן שיפנה, תמיד התמונות האלה ילוו אותו, והוא ייזכר ילד בלי הרגל שעלה על מוקש.

תעשו לעצמכם טובה, הורים יקרים

אז הורים יקרים, תעשו טובה לעצמכם ובעיקר לילדיכם, וגם אם תאוות הפרסום תוקפת אתכם לפתע, ואתם מחליטים לממש אותה דרכם - תנו להם לגדול בשקט. חשיפה תקשורתית מיועדת למבוגרים שיודעים איך להתמודד איתה, וגם הם לא מסוגלים לה תמיד.

תנו להם לחוות ילדות תמימה, עם אידיאולוגיות בוסריות, כאבים קטנים או גדולים בד' האמות, או עם החברים, אבל בלי פרוז'קטורים.

וכשהורים לא עומדים בפיתוי, המדינה צריכה להתערב, כי יצחק קדמן מהמועצה לשלום הילד, לא מסוגל לטפל בהכול לבד. כמו שאנחנו יודעים לחוקק חוקים נגד פרסום תמונתם של חשודים, אנחנו יכולים לחוקק חוקים שיגנו על הילדים מפני התקשורת ולעיתים גם מפני תאוות הפרסום של הוריהם.