שביל לכל גיל: בספטמבר מתחילה עונת הצעידה בשביל ישראל

"לאור האכזבה והתסכול מהמדינה ומהפוליטיקה, שביל ישראל היה הזדמנות להחזיר לעצמי את האמון בישראלים", אומרת מורן קיסרי. "דרך השביל למדתי לאהוב את הארץ, למצוא את האנשים הטובים ולראות את הנופים המיוחדים. עם זאת, זה קצת כמו לצאת לחו"ל ולהתנתק מהלחץ היומיומי, אבל בלי לעזוב את הארץ".

שביל ישראל, כך נדמה, הפך כבר מזמן מעוד טרק לערך מיתולוגי, לקאלט. מאז פורסם לראשונה ב-1998, עודכן מדריך מפה לשביל ישראל כמה פעמים, בעקבות שינויים שחלו במשך השנים בתוואי (ראו מסגרת) - אם בגלל האינתיפאדה, בשל שטחי אש של הצבא באזור הדרום, או קטע הליכה ארוך ומשעמם שעבר שדרוג. השינויים האריכו את המסלול בכתשעים קילומטרים, וגם יצרו קטעים של יומיים - מה שהצמיח בשולי השביל תעשייה קטנה של מטמיני מים ו"מלאכים" (אנשים הגרים בקרבת השביל ופותחים את בתיהם ואת לבבותיהם להולכים לאורכו).

באוגוסט, בשיא החום, השביל שומם למדי, אבל בספטמבר מתחילה שוב עונת הצעידה, והיא תלך ותגבר לקראת החגים. על הדרך ייפגשו שוב צעירים ומבוגרים, דתיים וחילוניים, משפחות ויחידים, קבוצות צעידה מסודרות ומטיילים מזדמנים. יש גם חברויות שנוצרו על השביל, ונמשכות הרבה מעבר לו.

להתחבר מחדש

"לא רק סטודנטים וצעירים אחרי צבא הולכים בשביל", אומר צבי גילת, מחבר המדריך. "בשנים האחרונות גם אנשים בגיל הביניים הולכים בשביל, אנשים באמצע החיים עם תשוקה להתחבר מחדש לערכים הבסיסיים. אימהות לילדים בגיל תיכון או צבא, שכבר לא מרגישות שהן חייבות להיות בבית בשביל הילדים, עושות בכל פעם קטע מהשביל, ואם אחת לא יכולה - האחרות מחכות לה".

- האם הם "עושים את השביל" אחרת?

"אני פוגש על השביל קבוצות של שבת ושל חול, ובכל יום נתון יש עליו כמה עשרות מטיילים. הצעירים יכולים לקחת חודשיים מהחיים ולעשות את השביל. לפעמים הם מתלוננים על כך שדרגות הקושי המצוינות במדריך לא מדויקות, ואכן לא הבאתי בחשבון שהם סוחבים עשרים קילו על הגב. המבוגרים יסיימו אותו בשלוש עד חמש שנים, ויטיילו יותר בנינוחות. יום אחד נכנסתי לחנות נעליים, וזוג מבוגרים נכנסו וסיפרו בגאווה שהם הולכים לעשות את שביל ישראל. הלב שלי התרחב. השביל הפך לסמל".

מורן, סטודנטית לביולוגיה ימית, הלכה את השביל עם עוד שתי חברות. "התחלנו שלוש, סיימנו שתיים, ואנחנו עדיין חברות טובות. בדיוק השתחררתי מהצבא ולא כל-כך ידעתי לאן פניי מועדות. לצעירים היום יש הרבה אופציות - רוצים חו"ל, רוצים לברוח, אבל לפני שאני פוגשת תרבויות אחרות, החלטתי לחוות את הארץ שלי דרך הרגליים".

כדרך הצעירים, הן הלכו את השביל בנשימה אחת. "זה היה מסע אמיתי, עם עשרים קילו על הגב, כולל שק שינה, בגדים חמים ובעיקר מים, במיוחד בדרום. פגשנו בחורים צעירים שסחבו שלושים קילו והלכו חמישים קילומטר ביום לדבריהם. אני העדפתי ליהנות מהמסע. התארגנו על "מלאכי השביל", וכך יצא לנו להכיר מגוון של אנשים, ללון בבתים לאורך השביל, וזו הייתה החוויה הגדולה באמת".

גם אנאבלה, 23, אף היא סטודנטית, נעזרה ב"מלאכי השביל": "אנשים טהורים שאספו, הלינו וציידו אותנו, גם בטיפים. הלכנו במשך חודש, ובכמה מן הלילות לנו בשטח באוהל. הלכנו בממוצע 17 קילומטר ביום, עם תרמיל כבד על הגב". אפילו צבי גילת, מחבר מדריך מפה לשביל ישראל, נעזר בהם: "אני עצמי נזקקתי למישהו שיוציא אותי מהמכתש הקטן, והתקשרתי לבחור בשם עוזי שקיבלתי עליו המלצות. חיכיתי לאיזה ג'יפאי מסוקס, והופיע נהג מונית חמוד מדימונה שעובד עם שביליסטים".

גאוות יחידה

בסתם יום של חול באמצע השבוע הצטרפתי לקבוצה ממועדון הגמלאים ברעננה, וצעדתי איתם באחד מהקטעים הצפוניים של השביל. הייתי סקרנית לדעת אם מבוגרים "הולכים את השביל" אחרת מהצעירים. לילי לוי, מנהלת המועדון, יצרה קשר עם חברת "ארץ אהבתי". "יחד עם המדריך, חגי עמיצור, בנינו תוכנית שמתאימה לנו. בעקבות הרצאת המבוא שקיימנו נוצר ביקוש עצום, והאוטובוס התמלא, עם רשימת המתנה. יש לנו הרבה טיולים אחרים במועדון, אבל ההילה סביב השביל והסקס-אפיל הטרנדי שלו קוסמים לרבים".

כמה שעות קודם, בשש בבוקר, חיכתה קבוצה גדולה של צעירים, בני 60 וצפונה, ליד בית יד לבנים ברעננה. הם עלו לאוטובוס מצוידים במקלות טיולים, תרמיל על השכם, נכונים לקטע הרביעי של השביל שיעשו יחד. יש להם הווי שלם. כשמצאנו בדרך פרחי דודאים אמר חגי המדריך "אלה הוויאגרה של הטבע, של ימי קדם. כולם לאסוף בתרמילים".

הם כבר הלכו מתל דן ועד לאריה השואג בתל חי, אחר כך מתל חי למצודת ישע, קפצו במעבר חד לדרום, לקטע של הרי אילת וקניון שחורת, והיום מהר מירון לנחל דישון. "לא חייבים לקדש את הנתיב המקובל של ההליכה בשביל", אמר חגי המדריך. "יש קטעים, כמו מה שאנחנו עושים היום, שאנחנו הופכים את הסדר, ובמקום בעלייה עושים אותם בירידה. גם לא חייבים להתחיל את הקטע הבא בדיוק בנקודה שבה סיימנו את הקודם. הקבוצה הזו הולכת אחת לכמה שבועות, ואני מניח שפרויקט השביל ייקח להם חמש שנים. מה בוער?".

בין הצועדים כוכב הס, 74, טייס לשעבר בחיל האוויר ובעיסוקו האזרחי חוקר תאונות טיס, המספר שיש בקבוצה טיילים רציניים ויש כמה שקשה להם, אבל הם חורקים שיניים וממשיכים. "הצעירים שעושים את השביל ברצף פוגשים אותנו על הדרך ואומרים, 'לא נכון! לא ייתכן שעשיתם את המסלול הזה!'. כבר נוצרה אצלנו גאוות יחידה".

כמו בכל קבוצה, ולא חשוב הגיל, כבר נוצרו פה תפקידים - אחת תמיד אופה משהו טוב, אחר לוקח אחריות על הצילומים, ישנם הרצים ראשונה, המשתרכים מאחור, אחד נמצא במאסף, וישנו שוקה שימקו, 76, שעוזר לכל הגברות לדלג על אבני הנחל. "אני לא מפספס אף טיול, קובע את הנסיעות לחו"ל, לבקר את הילדים והנכדים, לפי יומן השביל. מי שלא הולך לא מבין. הלכת פעם אחת - התמכרת", הוא אומר.