הדבר הקודם הבא: יין עדין ומאופק של יקבי רקנאטי

גיל שצברג עומד באמצע כרם הקריניאן של יקבי רקנאטי ומחייך. "קשה לדעת למה נטעו ככה: כעיקרון חקלאי, או בשביל לחסוך בכסף על כלונסאות? כמו שאני מכיר חקלאים, זו כנראה הסיבה השנייה".

שעת בוקר מוקדמת. שצברג מתכופף למשש את גזעי הגפנים הבוגרות, בנות 24 שנה. לפני עשרים שנה כבר נטעו בארץ כרמים שבהם תמכו בגפנים בכלונסאות ברזל, אבל לא כאן. הגפנים נטועות בשיטת ההדליה (סידור הגפן) האנכרוניסטית כמעט, המכונה "גובלט"- הדליית הגביע, ללא תמיכה. בדרום צרפת עדיין פוגשים בה לא מעט. כרם הבעל הזה גם לא מושקה כמובן. הרווח, אתם בוודאי מנחשים, כולו שלנו.

כרם יפהפה, ליד צרעה, מכורתו של שצברג. שלושים דונמים שמניבים רק 15 טונות, יבול אולטרה-נמוך, המשחרר מהקריניאן יין שאפילו הוא, כך נדמה, לא ידע שהוא יכול להפיק. אולי אפילו שצברג לא האמין.

הקריניאן, יין הפרא (שם שיווקי מבריק, אם יורשה לי), הוא הרבה יותר מעוד גימיק חדש מבית היוצר של אנשי השיווק ויחסי הציבור החרוצים. הוא מצטרף כמובן לגל השיבה אל הזן הוותיק והמעט נשכח הזה, זן שעד השנה שעברה היה הנטוע ביותר מבין הזנים האדומים בישראל, עד שהקברנה סוביניון עקף אותו. אלא שבעוד שחבריו למהפכת הרטרו הזו משחקים רובם במגרש הרגיל של היין הישראלי - יינות עצומי ממדים, כוחניים ושריריים, עמוסי טעמי פרי ועץ, וחסרי כל עידון ואלגנטיות - הרי הקריניאן של שצברג, היינן הראשי של רקנאטי זה שלוש שנים, מנסה לעשות הכול חוץ מזה. והוא גם מצליח. לא עניין של מה בכך, במדינה שהיא כמעט הקצה הדרומי של אזור גידול היין בחצי הכדור הצפוני. חם כאן, אם לא שמתם לב. אפשר לעשות כאן יין טוב, אבל הוא תמיד יהיה מלא פרי ואלכוהול ומתיקות, וחסר כל חמיצות מרעננת ואיפוק אירופי. טוב, כמעט תמיד.

ב-1992 הצליח אלי בן-זקן מקסטל לייצר כאן יין שמזכיר מאוד יין טוב מבורדו. מאז הוא נשאר במגרש הזה של העולם הישן כמעט לבד; עד לא מזמן. בבציר 2003 הצטרף אליו גם ליאור לקסר מיקבי כרמל עם הלימיטד אדישן שלו, ולאחרונה גם עם המדיטרניאן הנהדר מבציר 2007. רמת הגולן משחררים מדי פעם פינו נואר מפתיע. אסף פז מבנימינה ומויתקין עושה עבודה יפה לא רק בזנים לא שגרתיים, אלא גם ביינות מאופקים, בעיקר ביין העל שלו שורשים. וזהו בערך. עכשיו מצטרף אל המועדון היוקרתי והמצומצם הזה גם גיל שצברג, יינן שעד לא מזמן היה כל דבר, חוץ ממאופק.

שצברג הוא אחד הייננים הטובים בארץ. הוא גם אחד השנויים במחלוקת שבהם. הוא הראשון שיודה בכך. הוא למד בדיוויס, באוניברסיטת קליפורניה, המכה של לימודי היין בעולם החדש, חזר לישראל, עבד כמה שנים ביקבי כרמל, הקים את יקב אמפורה, ולפני כמה שנים עזב אותו והצטרף לרקנאטי, כיינן הראשי. מהלך כמעט טבעי למי שהאמין בצדקת הדרך של המקום שבו למד - יינות שמביאים לקדמת הבמה בעיקר את הפרי, ולצדו את העץ שבו יושנו.

באמפורה נקט שצברג טכניקות שערורייתיות כמעט, כולל התססות יין בטמפרטורות מסוכנות משהו. "עשיתי הרבה שטויות", צוחק שצברג, "אבל התבגרתי מאז". את המהפך המקצועי הפרטי שלו הוא עושה עכשיו ברקנאטי, והוא מתחיל להיות מורגש ביינות החדשים. מיקב שהיה אולי הכי קליפורני בארץ - לא פלא, לואיס פסקו, היינן הקודם, בא משם - הופך אט-אט רקנאטי ליקב מאופק. יחד עם עידו לווינסון עוזרו, משחרר שצברג לשוק עוד ועוד יינות, שמחפשים לא רק את הטעם הטוב, אלא גם את העידון ואת האיפוק. ואולי גם, מי יודע, את הגדרת היין הישראלי. "אני לא יודע מה זה יין ישראלי", אומר שצברג. "אולי זה יין שיתאים לאוכל ישראלי. כבר יש דבר כזה, נכון? האוכל של חיים כהן, של עזרא קדם, של ארז קומרובסקי, אייל שני. הצרכן יקבע אם זה יצליח".