1. אסור לתת לחלשים יותר מהחזקים
במשך שנים מטיפים לארגוני עובדים לאמץ מודלים דיפרנציאליים בהסכמי השכר, כך שקבוצות עובדים חלשות יקבלו יותר מאלה החזקות. ארגוני העובדים תמיד התנגדו ובכך חיזקו את התדמית המושחתת לכאורה של מי שמחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים. עופר עיני, למשל, סירב גם בפעם האחרונה לדיפרנציאציה כזו בשכרם של עובדי המגזר הציבורי, אבל ריכך את הביקורת על כך כשפעל להעלאת שכר המינימום.
והנה, נדמה שמשהו השתנה לטובה בחודשים האחרונים: איגוד העובדים הסוציאליים הסכים להעניק תוספות שכר גבוהות יותר למי שמצויים בתחתית טבלת השכר, ותוספות צנועות יותר לאלה שמרוויחים יותר.
גם ההסתדרות הרפואית הסכימה לתוספות גבוהות ומהירות יותר לרופאים בפריפריה ולמי שעוסקים במקצועות שבמחסור, בצד תוספות צנועות ואיטיות יותר לרופאים במרכז הארץ, שנהנים מפוטנציאל השתכרות גבוה יותר באמצעות פרקטיקה פרטית.
אבל בשני המקרים, הדיפרנציאציה הזאת הולידה מהומות: העובדים הסוציאליים התקוממו נגד האיגוד שלהם ונגד ההסתדרות, ואילו הרופאים מהמרכז נקטו ועדיין נוקטים פעולות רבות ומגוונות יותר - מהתפטרות קולקטיבית של מתמחים ועד נטישת ההסתדרות הרפואית לטובת ארגון חדש שהוקם.
בכירים במערכת הבריאות, כמו גם מומחים ליחסי עבודה, משוכנעים כי לולא הדיפרנציאציה הזאת, לא היינו רואים שום מהומה. אם רק היו חותמים על הסכם שכולל תוספת שכר מכובדת ואחידה לכולם, שלא לדבר על תוספת גבוהה יותר לבכירים או החזרת האפשרות לבצע שירותים פרטיים בתוך בתי החולים הציבוריים (שתשרת את שכבת הבכירים) - אף מתמחה לא היה מתפטר כנראה.
מנהלי המחלקות לא היו נותנים לזה לקרות, מנהלי בתי החולים לא היו יוצאים עם מגפון לחצר ומבהירים ש"אף אחד לא יכול לחייב אותם בהחתמת שעון נוכחות", כפי שנעשה באיכילוב למשל.
2. צריך להתרכז בכסף ולא בהצלת מערכות
ההסתדרות הרפואית נכנסה למו"מ על הסכם השכר האחרון תוך כדי קמפיין יומרני במיוחד "להצלת הרפואה הציבורית בישראל". בהתחלה נראה היה כאילו ראשי הארגון מכוונים מאוד גבוה רק כדי לקצור תוספות שכר גבוהות בסוף.
אבל במבחן התוצאה התברר שפיהם ולבם היו שווים.
ההסכם שנחתם כולל מענקים חסרי תקדים למעבר רופאים צעירים לפריפריה (בסכומים של 300-500 אלף שקל), תוספות שכר גבוהות בפריפריה ותוספות גבוהות במיוחד למקצועות שבמחסור; חיוב מומחים בתורנות כדי להקל על המתמחים וכדי לאפשר לציבור לפגוש גם רופאים מנוסים אחר הצהריים; הגבלת מספר התורנויות שיבצעו מתמחים; תוספת של 1,000 תקנים למתמחים שיופנו בעיקר לפריפריה; החתמת שעון נוכחות שתענה על דרישת המעסיק, אך גם תבטיח לראשונה תשלום על שעות נוספות לרופאים.
הבעיה היא שהרופאים במרכז הארץ אומרים עכשיו בדרכים כאלה ואחרות: ארגון עובדים לא צריך לפתור את מצוקות המערכת, הוא קודם כול צריך להבטיח תוספות שכר גבוהות. זה המנדט של הארגון.
תוספות לפריפריה? לא על חשבוננו. יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן, הסביר לאורך הדרך כי הוא מעדיף הסכם שיבטיח שקט תעשייתי ארוך טווח של 8-10 שנים, כי מערכת הבריאות היא לא כמו כל מקום עבודה שיכול לסבול עיצומים ושביתות כל כמה שנים.
בתמורה לגישה האחראית הזאת, הוא הצליח להגדיל את התמורה הכלכלית שניתנת מצד המדינה, שגם לה יש אינטרס ברור באותו שקט ארוך טווח. ומה אומרים היום הרופאים על האחריות הזאת? "בכייה לדורות". הסכם צריך לחתום לארבע שנים, לא יותר.
יידע כל יו"ר ועד
המסקנות האלה עגומות במיוחד לא משום שהן מעידות על שבר ערכי, או על כך שהקריאה ל"צדק חברתי" לא באמת חלחלה לעומק, כמו שמספרים לנו בטלוויזיה. המסקנות האלה עגומות בעיקר בשל ההשלכות שלהן על הסכמי השכר הבאים בתור בסקטור הציבורי.
יידע מעתה כל יו"ר ועד וכל ראש ארגון עובדים שאין לו מנדט למהפכות, למעט מהפכות שכר. רפורמות מורכבות שיכולות לשפר את השירות לציבור, תוך פגיעה מסוימת בקבוצה כזו או אחרת של עובדים תרתיע מיד מפני "הפיכת חצר" מהסוג שעושים עכשיו רופאי המרכז לד"ר אידלמן. אלה מסקנות עגומות לעובדים החלשים, לסקטור הציבורי ולחברה בכלל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
