האומנם יש תרופה לכלכלת ארה"ב?

הייתכן שאנחנו עומדים בעיצומו של שפל כלכלי מינוס הסטטיסטיקה? לפני שסטודנטים במבוא לכלכלה מורחים כתובות גרפיטי על הקיר הווירטואלי, אני מתכוון לצד דמיון אחד: החיסון הטבעי שפיתח השפל של שנות ה-30 נגד כל תרופה שניסו ממשלות דמוקרטיות.

ג'ון מיינארד קיינס, מקור ההשראה של שרי אוצר ושל בנקאים מרכזיים באמצע המאה ה-20, הבחין בזה עוד ב-1933. שר האוצר של ארה"ב, הנרי מורגנתאו (שכיהן 11 שנה), הודה בזה ב-1937. זו הייתה השנה החמישית של נשיאות פרנקלין רוזוולט, האבטלה עמדה על 15%, ושום דבר לא הזיז אותה משם. רק מלחמה מעבר לים חילצה אותה: גיוס של שבעה מיליון גברים לצבא והעמדת קווי ייצור מלאים לרשות תעשיית המלחמה.

שום דבר אינו מזיז עכשיו את כלכלת ארה"ב. בסוף השבוע שעבר, ערב יום העבודה (שהאמריקנים חוגגים בסוף הקיץ, לא באחד במאי), התברר כי בחודש אוגוסט לא נוסף אף מקום עבודה אחד חדש. "שום דבר, אפס, זילץ'", כפי שהואילה להסביר הכותרת הראשית ב"ניו יורק פוסט", צהובון של רופרט מרדוק. האבטלה אינה משה מסביבות 9% זה שנתיים ורבע. הציון הזה חשוב, מפני שהמיתון בארה"ב הסתיים לכאורה עוד בקיץ 2009, על-פי אמות המידה הסטטיסטיות המקובלות. זה המיתון האיום שהתחיל עוד ב-2007, אבל הפך ל"היסטורי" לאחר התמוטטות ליהמן ברדרס, החודש לפני שלוש שנים.

ממשל אובמה ניסה את כוחו, ממש בהתחלת כהונתו, בהזרמה של 800 מיליארד דולר ויותר אל המשק. הבנק המרכזי, החייב על-פי החוק לשקוד על "תעסוקה מלאה", שקד ככל יכולתו: הריבית קצרת-המועד נושקת לאפס. מאחר שזה לא הספיק, הבנק הודיע על רכישה מסיבית של אגרות חוב ממשלתיות, מהלך השקול כנגד הדפסת כסף.

מאחר שגם זה לא עזר, הבנק המרכזי שוקל עכשיו להתחיל לקנות אגרות חוב ארוכות מועד של האוצר האמריקני. זו תהיה הפעם הראשונה מאז ומעולם, שהפדרל ריזרב מנסה להשפיע במישרים ובגלוי על הריבית ארוכת המועד, זו המכוונת אשראי ומשכנתאות. הצרה היא שהריבית על משכנתאות היא כבר הנמוכה ביותר מאז ומעולם, והיא צוללת אל עומקים חדשים. מחירי הבתים כמעט בכל חלקי ארה"ב לא התאוששו מן המפולת של 2007-2008.

אכן, המשבר הזה פיתח חיסון טבעי נגד כל תרופה.

"הדרשן הלאומי"

היום (ו') לפני כמה שעות, הנשיא ברק אובמה יעלה על דוכן הנואמים במליאת בית הנבחרים בוושינגטון, כדי לדבר על סדרה חדשה של תרופות.

מפעם לפעם, נשיאים נושאים נאומים באוזני מושב משותף של שני בתי הקונגרס. הזדמנות שנתית קבועה היא הדוח על מצב האומה, בתחילת השנה. אבל רק לעתים רחוקות נשיאים מטריחים את הקונגרס ואת האומה, כאשר העניין על הפרק אינו נוגע למלחמה או לביטחון לאומי.

נשיא אמריקני של תחילת המאה שעברה אמר, כי עוצמתו הגדולה ביותר של נשיא אינה נובעת מסמכויותיו החוקתיות, אלא מהיותו "הדרשן הלאומי". הוא מחזיק בידיו מגביר קול, האומה מאזינה לו, והוא מעצב את סדר יומה. אם זה היה נכון בעידן שלפני רדיו וטלוויזיה, עוד לפני שהומצא המיקרופון, זה נכון קל וחומר מאה שנה אחר כך. הנשיא ביקש איפוא את מגביר הקול, כדי לדבר על יצירת מקומות עבודה.

קשה להיזכר אימתי נאום של הנשיא עורר פחות התרגשות מן הנאום הזה. משקיף חריף על הפוליטיקה האמריקנית, צ'ארלי קוק, העריך השבוע שהאמריקנים חדלו להאזין לנשיאם, או שהם קרובים מאוד ללחוץ על כפתור ההשתקה (mute) בשלט-רחוק שלהם. הסקרים האחרונים מתחרים זה בזה בחדשות רעות לאובמה. 40% או פחות נותנים אמון במנהיגותו הכלכלית, 70% ויותר חושבים שאמריקה "מתנהלת בכיוון הלא נכון", רוב מוחלט או יחסי סבורים שאין הוא צריך לחזור ולהיבחר בשנה הבאה. אגב, רוב גדול של הנשאלים מחבבים את הנשיא, אבל נוטים להסכים עם טוען רפובליקני לנשיאות, מיט רומני, ש"לאובמה פשוט אין מושג מה לעשות".

אם הנאום לא יכלול הפתעה יוצאת דופן, נראה שהסעיף הבולט בו יהיה קריאה להשקעה מסיבית בתשתית. זה שנים מדברים בארה"ב על הצורך הדחוף לשקם גשרים וכבישים, נמלי תעופה וים, בתי ספר ומוסדות ציבור. זה מה שעשה פרנקלין רוזוולט לפני 80 שנה, והעניק לאמריקה כמה מסכריה ההידרו-חשמליים המפורסמים ביותר. הנשיא גם יציע להאריך הקלות מס למעסיקים ולעובדים. הייתכן שהוא יצליח להגיע להסכמה עם הרוב הרפובליקני הלא ידידותי בבית הנבחרים? קשה להאמין.

הזמן ללבוש חלוק קימונו

הנשיא רצה לשאת את נאומו 24 שעות קודם. הוא נאלץ להסכים לדחייה, מפני שהטוענים הרפובליקניים לנשיאות ערכו את ויכוח הטלוויזיה החשוב ביותר שלהם עד כה. היו שם שמונה, והם הטעימו את הצורך להיפטר גם מברק אובמה, גם מנגיד הבנק המרכזי בן ברננקי. הם הבטיחו שינויים רדיקליים. המושל לשעבר מיט רומני הבטיח להוסיף 11 מיליון מקומות עבודה בתוך ארבע שנים. איך? הרפובליקנים יבטלו מיד את רפורמות הבריאות של אובמה, יורידו מסים על חברות, יקצצו את הוצאות הממשלה, יסירו הרבה מן הפיקוח על הפעילות הכלכלית...

הם לא הספיקו לשמוע את החדשות האחרונות מבריטניה. שם, קהילת העסקים דווקא מפצירה בבנק המרכזי לחקות את הפדרל ריזרב, ו"ליצור כסף". תוכנית הצנע של ממשלת הימין-מרכז בלונדון העניקה לפני שנה השראה לימין האמריקני. הכלכלה הבריטית נמצאת בנסיגה, וממשית מאוד היא האפשרות של חזרה למיתון. תרופה שמאלנית לא עזרה באמריקה, תרופה ימנית לא עזרה בבריטניה. מה יהיה?

בסוף חודש יולי, השבועון "אקונומיסט" צייר את הנשיא אובמה ואת הקנצלרית מרקל של גרמניה על עמוד השער שלו עטופים בקימונו. הכותרת אמרה, "הופכים ליפנים".

פעם הכול רצו להיות יפנים, עכשיו כבר לא כל כך. כותרת המשנה הסבירה, "הפוליטיקה המערבית בשיתוק". זה מה שקרה ליפנים לאחר שפקעה בועת הנדל"ן שלהם, לפני 20 שנה ויותר. הם גלשו אל מעגל קסמים דפלציוני. האמון בכלכלתם התמוטט. איש לא קנה, איש לא השקיע. הם ניסו להוזיל את הכסף עד גיחוך, הם ניסו את כוחם ברפלציה, הם הורידו מסים, הממשלה שלחה שיקים בדואר. זה לא עזר. ואף על פי שהימים הגרועים ביותר חלפו, יפן אינה מצליחה להיחלץ מתוצאות המשבר ההוא. הנס הכלכלי שלה הפך לסיוט. ב-5 השנים האחרונות היו לה חמישה ראשי ממשלה. לאיש אין מושג מה לעשות.

הסקרים רומזים שלבוחר האמריקני יש אולי שמץ של מושג מה הוא יעשה בנובמבר 2012: הוא והיא יוציאו את ברק אובמה מן הבית הלבן. ואז מה? האומנם יש מוצא, או שפסק-הדין היפני מרחף על-פני אמריקה ואירופה?