האם טיפול פסיכולוגי משנה את המוח - והאם הוא דומה בהשפעתו לתרופות?

כל אחד מאיתנו יכול לזכור משפט שמישהו אמר לו, ושינה את חייו לטוב או לרע, אך האם השינוי הזה מתבטא גם ברמה הפיזיולוגית?

בוודאי, אומרים פסיכיאטרים מובילים. בשנים האחרונות נאספים גם מחקרים שמעידים על כך: כשמישהו מדבר אליכם דברים משמעותיים - המוח שלכם משתנה. השינוי הזה קיים לא רק בילדות, אלא לאורך כל החיים.

על אחת כמה וכמה שטיפול פסיכולוגי, שתפקידו לשנות תפיסות והתנהגות, יכול לשנות את המוח, ואף בלתי נמנע שיעשה זאת.

"אנשים אומרים 'אני לא רוצה לקחת טיפול תרופתי, כי זה משפיע על המוח'", אומר פרופ' יוסי זוהר, מנהל מחלקה פסיכיאטרית בבית החולים שיבא, "אבל היו סמוכים ובטוחים - גם טיפול בדיבור יכול לשנות את המוח שלכם, ובעוצמה לא פחותה משל טיפול תרופתי".

"כפי שחיות שמקשרות זו עם זו ברמה הכימית באמצעות ריחות, כך בני האדם מתקשרים באמצעות מילים", מסביר ד"ר איתן אברמוביץ', פסיכיאטר ויו"ר איגוד ההיפנוזה הישראלי. "המילה יוצרת אסוציאציה שמעוררת סמל, שמעורר חוויה ואותה החוויה מעוררת רגשות, וכך המעגל אל ההשפעה הפיזיולוגית נסגר".

זה אולי נראה מובן מאליו כשמציגים זאת כך, אך כשהופיעו ב-2005 המחקרים הראשונים אשר הראו כי טיפול פסיכולוגי יכול להשפיע על המוח לעתים באותה מידה כמו טיפול תרופתי, לא רק ברגע הטיפול אלא גם באופן מתמשך, ולא רק במידה קלה אלא כמעט באותה מידה כמו תרופות - זו הייתה מהפכה של ממש.

המחקר המשמעותי הראשון בתחום, מספר אברמוביץ', בוצע ב-2005 על ידי ד"ר דיוויד שפיגל, ראש המכון למתח ובריאות באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב. "הוא הראה עיגול לבן לאנשים שנמצאו בתוך מכשיר הדמיה, וזיהה פעילות באזור במוח שמזוהה עם ראיית הצבע הלבן. אחר כך הוא אמר להם 'העיגול אינו לבן אלא שחור', וראה פעילות באזור המזוהה עם הצבע השחור. כלומר, השינוי הוא לא רק במה שהמטופל אומר לנו, אלא במה שהמוח שלו רואה. בעזרת המילה שינית את הגוף".

בהמשך נמצאה השפעה של היפנוזה גם על רמות חומרים שקשורים בעקה נפשית וכן על קצב ריפוי של כוויה - כשאדם הופנט ונאמר לו שהכוויה אינה כואבת, קצב הריפוי שלה היה גבוה יותר.

"ההיפנוזה היא הטיפול במילים הפשוט ביותר למחקר, משום שהיא כה ספציפית", אומר אברמוביץ'. "אך כל טיפול בדיבור פועל על עקרונות דומים". במארס השנה פורסם מחקר בכתב העת Psychological Science, שבו נמצא כי אנשים הסובלים מפוביה חברתית, אשר עברו טיפול פסיכולוגי, הציגו כמה חודשים לאחר הטיפול תמונת EEG דומה יותר לקבוצה של אנשים שאינם חרדתיים, מאשר לקבוצה שסבלה מחרדה חברתית ולא טופלה. נדמה על פי הנתונים, כי הטיפול בדיבור התקרב ממש לשינוי של האישיות.

טוב לחרדה, פחות טוב לדיכאון

נראה כי ההפרעות שבהן השינוי הזה הוא הבולט ביותר הן הפרעות החרדה, ואילו בתחומים אחרים קשה יותר לראות את השינוי. ב-2006 פורסם בכתב העת Nature מאמר שאיגד מחקרים שהשוו בין ההשפעות על המוח של תרופות שונות וטיפולים פסיכולוגיים שונים. במאמר הוצגו מחקרים שהראו כי בעת טיפול בהפרעות חרדה בשיטה של טיפול קוגניטיבי ביהביוריסטי (טיפול קצר מועד הכולל בדרך כלל התמודדות ישירה עם מקור החשש עם התעסקות מועטת בלבד בעבר), אותם אזורים בדיוק במוח היו פעילים, כפי שהיו בעת טיפול תרופתי המקובל באותן ההפרעות. המסקנה הייתה שהתרופות והטיפול הפסיכולוגי, הם שתי שיטות להתערבות במנגנונים מוחיים דומים.

לעומת זאת, מחקרים בתחום הדיכאון הראו כי הן תרופות והן טיפולים בדיבור משפיעים על המוח, אך על אזורים שונים. נראה כי דיכאון היא מחלה מורכבת מדי, וכי כאן הטיפולים משפיעים דרך מנגנונים מוחיים שונים.

באותו מחקר הוצע כי ניתן יהיה להשתמש במכשירי הדמיה כדי לאמוד את ההשפעות של טיפולים פסיכולוגיים שונים, וכך לבחור על בסיס מדעי את פרוטוקולי הטיפול היעילים ביותר.

ד"ר אסף כספי, מנהל המערך האמבולטורי הפסיכיאטרי במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, אומר כי "המחקרים הללו מעניינים, אך הם ראשוניים מאוד, וקשה מאוד לשחזר אותם בין מעבדה למעבדה". באופן כללי, כספי אינו נלהב מ"קנאת המדעיות" של התחום הפסיכולוגי. "העמדה שלי היא שלא תמיד צריך למצוא הוכחות מדעיות לכך שדברים עובדים.

"כשמדובר בנפש האדם, אנשים נעזרים במגוון כלים שאפשר לגחך עליהם, אך הם עוזרים לאנשים בגלל השפעות כאלה או אחרות, אפילו בגלל אלמנט של פלצבו, כלומר השפעת עצם האמונה בטיפול על הצלחתו. אגב, נמצא כי גם טיפול בפלצבו משנה את המוח".

זה לא שכספי סבור שפסיכותרפיה היא פלצבו בלבד. להיפך. "בעיני, דווקא משום שאין ספק שפסיכותרפיה עוזרת, לא כל כך חשוב לגבות את זה במחקרי הדמיה", הוא אומר. "אני לא מאמין שנוכל להשתמש בהדמיה בעתיד כדי להחליט בין טיפולים שונים, כמו שהיום אי אפשר לאבחן מחלות נפש באמצעות מערכות הדמיה. השוני בין אנשים מוביל לכך שזה לא מדויק מספיק".

"קשה לעשות מחקר על זה, כי טיפול פסיכותרפי הוא יותר אמנות מאשר מדע", מסכים אברמוביץ'. "כל מטפל רוקם ותופר את הטיפול על פי המטופל ועל פי ההתקדמות שלו בין כל מפגש למפגש. מטפל מסוים עשוי להשיג שינוי ברמה ההתנהגותית וגם המוחית תוך זמן קצר, בעוד מטפל לא כל כך מוצלח יכול לטחון מים במשך עשרים שנה ולא יקרה כלום".

אנשים בונים הגנות

אם אנחנו כל כך חשופים לשינוי בגלל מילים - איך נוכל להגן על עצמנו מכך שכל עובר אורח ישנה אותנו?

כספי: "ניתן לראות בקלות בטיפול כי המידה שבה אדם פתוח להשפעה היא גורם מפתח בשינוי. הטיפול יעיל כשאדם מזהה שיש לו בעיה וכשהוא משתכנע שהטיפול יכול לעזור לו. אם אדם מתנגד, הוא לא ישתנה. כך זה גם בעולם שמחוץ לטיפול, ואנשים יכולים להשתמש בשכנוע עצמי כדי להתנגד למסר שמוצג בפניהם".

אברמוביץ': "אם אדם חושש ממילים שעושות לו לא טוב, הוא יכול לבנות לעצמו הגנות. אנחנו עושים את זה כחלק מתהליך ההתבגרות".

האם הטיפול יכול לעשות שינוי שווה בעוצמתו לזה של תרופות?

אברמוביץ': "בהחלט. ניקח לדוגמה אבא חרדתי שמחכה לבת שלו בלילה והיא לא מגיעה. מתחילות אצלו אסוציאציות - קרה לבת משהו, חיי אינם חיים, עדיף לי למות - הגוף מגיב בפחד מן המוות. אשתו יכולה לתת לו ואליום, אבל אם הבת תתקשר ותודיע שהכול בסדר, זה כמובן יעבוד אפילו יותר מהר. זו מילה. המשמעות של הטיפול היא לא במילה, אלא באסוציאציות שהיא מעוררת וברגש שנובע מהן".

כספי: "לא סתם מטפלים יושבים עם קופסאות טישו בחדר שלהם. הנה עדות להשפעה גופנית של דיבור".

ההיפנוזה - דוגמה קיצונית להשפעה של טיפול בדיבור

היפנוזה, תחום ההתמחות של ד"ר אברמוביץ', היא דוגמה קיצונית להשפעה של טיפול בדיבור. בתחילת התהליך משכנעים במגוון של שיטות את האדם להסיר את החסמים לקבל את דבריו של המטפל ללא התנגדות, ואחר כך נותנים לו הוראות מדויקות מה להרגיש ולחשוב.

"נניח שאנחנו מכניסים אדם לתוך מכשיר MRI פונקציונלי, שיודע למדוד בדיוק את הפעילות המוחית המתרחשת ברגע נתון", אומר אברמוביץ'. "ונניח שמדובר בחולה הלום קרב. אני מבקש ממנו לשחזר לרגע את הקרב שלו, ואני רואה פעילות בחלק האחורי של המוח המזוהה עם ראייה חזותית. האדם ממש רואה לנגד עיניו את המאורעות.

"אחר כך אני מהפנט אותו, ומכניס אותו שוב למכשיר ה-MRI, אלא שעכשיו אני נותן לו הוראה - אתה רואה את הקרב שלך בטלוויזיה קטנה, בשחור לבן. יש לך שלט - אתה יכול להנמיך את הווליום, לכבות. אנחנו מנסים לתת לו תחושה של שליטה, ועכשיו אנחנו רואים שהפעילות באזור החזותי של המוח דועכת, ומתחילה פעילות באזור המצחי, המזוהה עם שליטה".

מחקר זה, שערך אברמוביץ' יחד עם פרופ' תלמה הנדלר מאוניברסיטת תל אביב, הוצג בכמה כנסים ונמצא בתהליכי כתיבה כמאמר.