ניתוח "גלובס": מחצית מופלאה לבנקים בישראל; ובעתיד?

לעיתים נדירות קורה שהדוחות הרבעוניים הופכים עם פרסומם לחסרי משמעות, אבל זה בדיוק מצבם של דוחות הבנקים לרבעון השני, שתוצאותיהם משקפות את המצב עד סוף יוני, ולא מבטאות את ההשפעה של האירועים שהתרגשו עלינו מאז.

הדוחות מראים עולם נפלא. רווח של 2 מיליארד שקל ברבעון, ו-4.1 מיליארד שקל במחצית. קפיצה של 37% ברווח מפעולות רגילות, עלייה של 16% ברווח המימוני, שיעור הוצאות להפסדי אשראי של 0.19% ותשואה על ההון של 11.7%.

רק שמאז המצב השתנה מיסודו, והמשק מאוים מכל הכיוונים: האטה, אולי אפילו מיתון, בשוקי היצוא העיקריים; החמרת המצב הגיאו-פוליטי והרעה ביטחונית ששיאה עוד לפנינו; ותסיסה חברתית שטרם הגיעה לבנקים, אבל תשליך על רווחיות החברות הגדולות במשק.

כתוצאה ישירה מהאיומים, מתמחר שוק ההון את הבנקים בחסר, שלא לומר בפאניקה. כאשר הפועלים ולאומי נסחרים במכפיל הון של 0.7, שוק ההון מגלם תרחיש בו שני הבנקים הגדולים יאבדו רבע מהונם. מבחינת הבנקים זהו תרחיש אפוקליפטי. אפילו בשנת 2008 האיומה והנוראה איבד הפועלים - הבנק היחיד שהפסיד בהיקף משמעותי - פחות מ-10% מההון.

הנתון המטריד ביותר בדוחות הוא השיעור הנמוך מאוד של הוצאות להפסדי אשראי (שנקראו עד השנה - הפרשות לחובות מסופקים). שיעור ההפרשה הפרטנית ברבעון היה 0.27%, כאשר שיעור ההוצאה הכולל במחצית עמד על 0.19%. בסך הכל, עמדו ההפרשות ברבעון השני על 701 מיליון שקל, ירידה של 26% בהשוואה לרבעון המקביל. הפרשות נמוכות במיוחד ראינו בלאומי ובבינלאומי, כשאצל הראשון עמד שיעור ההפרשות ברבעון על 0.13% בלבד, תודות לרקוברי של 131 מיליון שקל.

שיעור ההפרשות הנמוך לכל הדעות, יוצר תחושה של גאות ומעלה את הרווח. רק כדי לתת פרספקטיבה, בשיעור הפרשה "נורמלי" של 0.5% הרווח הרבעוני היה יורד ב-400 מיליון שקל, והתשואה הממוצעת על ההון הייתה 9.3%.

שיעור ההפרשות יעלה בוודאות, אבל איך קורה שדווקא ברבעון השני בו החלו להצטבר עננים מעל המשק, מצביעים הדוחות על שיעור הפרשה הנמצא מתחת לממוצע הרב שנתי של 0.5%-0.6%? סיבה אחת היא שינוי שיטת ההפרשות ומעבר לחובות פגומים. אבל יש עוד תשובה: אחד ממאפייני ההאטה הוא שהיא מחלחלת לבנקים באיחור של שניים-שלושה רבעונים. לוקח זמן עד שההאטה מתבטאת בביצועי החברות, וזמן נוסף עד שהקשיים הופכים להפרשות במערכת הבנקאית. אל דאגה, ההפרשות עוד יבואו ברבעון השלישי, וברבעון הרביעי - בו ההפרשה גבוהה מסורתית - לא נתפלא אם נראה ניקוי משמעותי של התיק.

כדי להבין את הבעייתיות ניקח למשל את ענף הנדל"ן. זה ענף עתיר אשראי המהווה כחמישית מהאשראי הכולל במערכת. ההוצאות להפסדי אשראי בנדל"ן היו 530 מיליון שקל ברבעון השני, כשלושה רבעים מההפרשות המצרפיות. חלק מזה מיוחס לחובות מוטי זיסר לבנק הפועלים. אבל שימו לב למהירות בה מתהפך הגלגל. בכל 2010 הגיעו ההפרשות בנדל"ן ל-972 מיליון שקל. רבעון אחד, לא קשה במיוחד, ולווה בעייתי אחד, הפכו את התמונה.

הלימות הון היא שוב שם המשחק

הלימות הון הליבה הממוצעת הגיעה בסוף הרבעון השני ל-7.99%, נמוך משיעור של 8.12% בסוף 2010. איך קורה שבמצב בו הבנקים לא מחלקים דיבידנדים, אחרי מחצית הראשונה רווחית מאוד, הלימות ההון בכל זאת יורדת? התשובה נמצאת בבנק ישראל.

כניסתן לתוקף של שתי הנחיות רגולטוריות חדשות - חוזר חובות פגומים (ברבעון הראשון) וחוזר זכויות עובדים (ברבעון השני) - הקטינו את ההון וכנגזרת גם את הלימות ההון ב-0.51%, במצטבר. שני החוזרים חייבו הפרשות גדולות שאמנם נרשמו בקרן ההון ולא השפיעו על הרווח, אבל בכללי באזל 2 קרן ההון מקטינה את הלימות ההון.

החוזר הראשון גילח מההון 3 מיליארד שקל, והשני גילח 1.5 מיליארד שקל. וכך, הבנקים רצו מהר אבל נשארו במקום. כל רווחי המחצית הראשונה קוזזו עם השפעת החוזרים החדשים. הנפגע הגדול היה דיסקונט שנאלץ להפריש 1.25 מיליארד שקל. לזכותו יאמר כי למרות זאת הוא עדיין עמד ביעד הליבה המינימלי של 7.5%.

זה הופך את הלימות ההון לשם המשחק. שלוש שנים חלפו מהמרדף אחרי יעד הלימות ההון של 12%. אם ב-2008 עמדו הבנקים על שיעור הלימות ממוצע של 11.5% וההון העצמי היה 62 מיליארד שקל, היום המערכת חזקה בהרבה עם הלימות ממוצעת של 13.8% והון עצמי בסך 71 מיליארד שקל. אפילו הבנק עם ההלימות הכוללת הנמוכה ביותר נמצא עם 13%. אבל עכשיו הכללים אחרים לגמרי. הפרמטר המרכזי הוא הון ליבה והיעד הוא 7.5%.

ולמרות זאת, הבנקים עדיין נדרשים לחזק את ההון, הפעם כדי לעמוד ביעד נוסף: יעדי באזל 3. היעדים החדשים טרם נקבעו. המפקח על הבנקים, דודו זקן, אמור לפרסם עד סוף השנה הנחיות ברורות לגביהם ולגבי לוחות הזמנים. אך בישראל כל חמשת הבנקים הגדולים מוגדרים כנושאי סיכון מערכתי. במונחי באזל 3, הם נקראים SIFI (Systemically Important Financial Institutions). לכן, דרישות הלימות ההון המחמירות יהיו בטווח של 8%-9.5%. כלומר, על הבנקים להגדיל את ההון בכ-8 מיליארד שקל - רווח של שנה שלמה טובה במיוחד.

היעילות קטנה והשכר עולה

הנתונים ברורים: יחס היעילות של הבנקים נמוך ואף יורד. יחס ההוצאות התפעוליות להכנסות הכוללות עומד על 67%, ושני בנקים, מזרחי טפחות (59%) והפועלים (60%), יעילים משמעותית מהאחרים. באחרים, לאומי, דיסקונט והבינלאומי, היחס עומד על 71%-76%. אלה יצטרכו לטפל בצד ההוצאות, שמרביתן (60%) הוא שכר העובדים.

מעבר לכך שמדובר בשכר גבוה בבסיסו, קיים בבנקים גם מנגנון של טייס אוטומטי המעלה את השכר בכל מזג אוויר. את הבעיה מתמצת משפט אחד בעמוד 229 של דוח הפועלים. בפסקה הסוקרת את הנחות היסוד של החישוב האקטוארי לזכויות העובדים מפרטים שם כי "תוספת השכר הריאלית לכל עובד תהיה 1% בשנה". ובהפועלים המצב עוד יחסית תחת שליטה, עם ועד עובדים ידידותי הנהנה מיחסים טובים עם ההנהלה.

"הבנקים נמצאים בפיגור ביחסי היעילות מול העולם ולכן צריכים להתייעל", הבהיר זקן במסיבת העיתונאים השנתית לפני חודש. אך האם יש למנהלי הבנקים יכולת או רצון לטפל בבעיית עלות העובדים? זו תהיה סוגיה מרכזית בשנים הקרובות.

לחזור להיות ראשון זה מחייב?

ביום רביעי, 10 באוגוסט, זה קרה. לראשונה מאז 7 בנובמבר 2007 עבר הפועלים את לאומי וחזר להיות שוב הבנק עם שווי השוק הגבוה ביותר. חלפו שני ימי מסחר ולאומי עקף אותו שוב. מאז אנחנו חוזים בנדנדה: פעם בנק זה מוביל ופעם השני. בימים האחרונים, על רקע קריסת מניית החברה לישראל, זה שוב תורו של הפועלים להוביל והפעם הוא אף פתח פער מסוים: שווי השוק של הפועלים הוא 16.7 מיליארד שקל, בהשוואה ל-15.9 מיליארד שקל ללאומי.

אבל בואו נחזור לרגע לשנת 2007. הפיכתו של לאומי לבנק הגדול ביותר התרחשה בשני שלבים. תחילה הוא הפך לבנק רווחי יותר מהפועלים, ורק מאוחר יותר הגיע המהפך בשווי השוק. לטובתו שיחק גם המשבר שפגע בהפועלים, בעיקר בגלל החזקותיו במכשירים פיננסים.

כעת מתרחש בדיוק אותו תהליך רק בכיוון ההפוך. הפעם הפועלים מציג רווח גבוה יותר - בשנה שעברה רק ברווח מפעולות בנקאיות, וברבעון הראשון והשני של 2011 גם ברווח הכולל. נכון להיום, הפער בין הבנקים הוא 800 מיליון שקל לטובת הפועלים, כ-5%. אבל יום או שניים תנודתיים בבורסה והגלגל מתהפך.

כדי להבין את התהליך צריך להסתכל קודם כל על גורם הייצור מספר אחד בבנקים: ההון העצמי. באופן פשטני, ככל שההון גבוה יותר, יכולת הבנק לייצר רווח גבוהה יותר. בעקבות הפסדי בנק הפועלים ב-MBS הסתיימה שנת 2009 כאשר ללאומי הון עצמי שגבוה ב-1.2 מיליארד שקל מזה של הפועלים. אבל בסוף הרבעון השני של 2011 ההון העצמי של לאומי כבר גבוה ב-112 מיליון שקל בלבד. הפער נסגר לגמרי.

זה קרה משתי סיבות. ראשית, מאז 2010 לאומי חילק דיבידנדים גדולים מאוד - 1.4 מיליארד שקל - בשעה שהפועלים חילק רק 270 מיליון שקל. ובנוסף הפועלים רווחי יותר בתקופה האחרונה. אך כאשר לשני הבנקים אותו הון עצמי, להפועלים, יתרון מובנה. לאומי הציב לעצמו יעד הלימות הון גבוה יותר, ובעוד הפועלים מגדיר יעד מינימלי של 7.5%, לאומי הגדיר יעד של 8%-8.5%. והלימות הון גבוהה פוגעת בתשואה על ההון.

המבחן של קינן וגל

אז האם הפועלים יעקוף את לאומי באופן פרמננטי ויחזור להיות הבנק הגדול במערכת? התשובה טמונה באיכות ההתמודדות עם המשבר המתקרב. במשבר הקודם ללאומי היה תיק אשראי איכותי יותר וחשיפה נמוכה למכשירים פיננסיים. כיום הנוסטרו של הפועלים שמרני ביותר, וחשיפתו למוסדיים פיננסיים זרים היא 2.4 מיליארד שקל בלבד, מרביתה לארצות הברית. לאומי, מנגד, חשוף לאג"ח של מוסדות פיננסים בעולם בהיקף של 9.6 מיליארד שקל.

אבל המפתח אינו הנוסטרו אלא תיק האשראי. בנוסטרו אפשר לטאטא הפסדים לקרן הון, בתיק האשראי קשה יותר לא להפריש. הפועלים גילה בשנים האחרונות תיאבון גדול למימון ממונף והוא נכנס למשבר חשוף מאוד למוטי זיסר, לאורמת (הלוואה למשפחת ברוניצקי) לכור (נוחי דנקנר), לדלק (יצחק תשובה) ולאפריקה ישראל (לב לבייב).

את תיק האשראי העסקי של הפועלים הובילו בשנים האחרונות שמעון גל, ראש החטיבה העסקית, וקודמו בתפקיד והמנכ"ל כיום, ציון קינן. זה יהיה המבחן של שניהם: אם התיק יעמוד במשבר וההפרשות יהיו נמוכות, יש סיכוי סביר שהסיסמה "להיות ראשון זה מחייב" תחזור להיות נכונה. אם לא, גליה מאור תוכל להמשיך לנהל את הבנק המוביל בישראל.

 רווח מפעולות רגילות

 שיעור הפרשה

eran-p@globes.co.il