"הגרמנים מבולבלים וכועסים על חילוץ היוונים העצלנים"

שמש זהובה האירה ביום רביעי שעבר על מבנה הרייכסטאג בברלין. דגלי גרמניה התנופפו ברוח, צי מכוניות אאודי חנה על גדות נהר השפרה, וקבוצות של מבקרים ושל תיירים זרמו אל תוך כיפת הזכוכית שנוספה לבניין אחרי שיפוצו, ושנועדה לסמל את שקיפות השלטון בגרמניה החדשה. ברקע, נראות למרחוק, בלטו המילים שנחקקו על חזית הרייכסטאג ב-1916: "לעם הגרמני". בתוך המבנה, בישיבה מיוחדת של הפרלמנט הגרמני, הקנצלרית אנגלה מרקל הבהירה כי הסיסמה הזו כבר לא ממש רלבנטית.

"עתידה של גרמניה כרוך כעת בעתידה של אירופה", נאמה הקנצלרית בלהט. "בטווח הארוך, גרמניה אינה יכולה להצליח אם אירופה לא תצליח. מאז מלחמת העולם השנייה גיבשנו איחוד של שלום, של שיתוף פעולה... האירו כיום הוא הרבה יותר מסתם מטבע. אם האירו ייכשל - אירופה תיכשל".

מה שמרקל אמרה, למעשה, הוא שממשלת גרמניה כבר אינה פועלת רק למען העם הגרמני; מוטלת עליה האחריות לדאוג גם ליוונים ולספרדים ולפורטוגלים - ולמען כל אחת מחברותיה בגוש האירו. רק כך, אמרה מרקל, ניתן להבטיח את עתידה של גרמניה. הייתה זו תשובתה של הקנצלרית - מלאת רגש והתלהבות שאינם מאפיינים אותה בדרך כלל - לביקורת הגוברת בגרמניה על חילוצים כלכליים, על קניית איגרות חוב, על חוסר החלטיות בצמרת השלטון.

על ספסל מחוץ למבנה ישב גרהארד פיץ, שהגיע לביקור בברלין ממדינת המחוז באדן-וירטמברג. "חייבים להבין שהשותפות של גרמניה באיחוד הובילה את אירופה לתקופה של שלום. זה לא דבר טריוויאלי. לנו כגרמנים יש חוב היסטורי לאירופה. אם זה אומר שאנחנו והיוונים מעתה והלאה באותה הסירה - אז זה דבר שצריך לכבד. מבחינתי, טוב יותר שתהיה גרמניה ממוצעת במסגרת האיחוד מאשר גרמניה מוצלחת ועשירה בלי האיחוד".

במהלך השבוע הנוכחי, ולמרות הדברים הברורים של מרקל, כבר נפוצו שמועות שהממשל הגרמני שוקל לוותר ולתת ליוון להגיע לחדלות פירעון. ההיגיון שמאחורי הצעד גורס כי חילוץ הבנקים הגרמנים החשופים לחוב היווני יהיה זול יותר מאשר חילוצה של יוון. כך או אחרת, השאלה מדוע לא עוררו חבילות הסיוע הנרחבות שקיבלה יוון עד כה, בעיקר במימון גרמני, זעם או כעס ברחובות, נוגעת בתהליך חברתי מעניין שמתרחש במדינה על רקע המשבר הכלכלי. הגרמנים, שחינכו את עצמם בקפדנות לזנוח כל סוג של רגשות לאומניים, אימצו ללבם את חלום האיחוד האירופי.

הפרויקט הזה, שהתחיל כאיגוד עסקי של יצרני פחם ופלדה, התפתח במסלול כלכלי בעיקרו, באמצעות שלל תקנות ואמנות, עד שהתגבש לכדי משהו שהגרמני הממוצע יכול להאמין בו: מסגרת המתעלת ביעילות את הלאומיות הטבעית אל עבר זהות כלל-אירופית. עכשיו, כשהחלק הכלכלי של החלום האירופי עומד בפני משבר, והגרמנים גילו כי שותפיהם לנרטיב שבנו לעצמם הם יוונים המתקשים לגבות מסים, נשאלת השאלה עד כמה חשוב להם החלק החברתי של האיחוד - הסולידריות שאמורה לנבוע מזהות משותפת - ועד כמה רחוק יהיו מוכנים ללכת כדי להחזיק את החזון האירופי בחיים.

השאלה מהן עמדות גרמניה, הכלכלה הגדולה והאיתנה היחידה ביבשת, היא זו שמרכזת בימים אלה את רוב תשומת הלב העולמית, ובמיוחד בבירות אירופה. כל העיניים נשואות לברלין: כשבית המשפט העליון לחוקה של גרמניה אישר ביום רביעי שעבר, כמה דקות לפני נאומה של מרקל, כי החילוץ של יוון נעשה לפי הכללים, הגיבו השווקים ברחבי העולם בעליות חדות; יומיים לאחר מכן, כשהגרמני הבכיר ביותר בבנק האירופי המרכזי התפטר, השווקים צללו בחדות. בימים אלה, גרמניה היא זו שמובילה את השוק. לעמדות הציבור הגרמני יש השפעות מרחיקות לכת על אירופה כולה. כך זה נראה מנקודת המבט שלו.

"אין עניין לצאת לרחובות"

"הייתי אומר שהתושבים בגרמניה קצת אבודים במצב הנוכחי, מבולבלים", אומר ד"ר פרדיננד פיכטנר מהמכון הגרמני למחקר כלכלי בברלין (DIW). "הגרמנים לא יודעים בדיוק מה לחשוב. מצד אחד יש להם הרגשה שמשהו הולך לא טוב. העובדה שיוון נדרשת לחילוץ נוסף אחרי מה שהוסכם מפחידה אותם, בתקשורת זורקים מספרים ומדברים על מאות מיליוני אירו בערבויות, ויש חשש ששיעור המס יעלה כדי לממן את כל ההוצאות ההיפותטיות הללו; מצד שני, אין מספיק כעס או חוסר שביעות רצון שייתרגמו ליציאה לרחובות, ואפשר לראות שיש עדיין תמיכה חזקה ברעיון האירופי".

סקרים שהתפרסמו בשבועות האחרונים מראים כי פיכטנר צודק בהערכתו: הציבור הגרמני מחזיק בעמדה אמביוולנטית. 76% מתנגדים להרחבת קרן החילוץ האירופית (EFSF), אך קרוב ל-60% עדיין רוצים באינטגרציה עמוקה יותר של גרמניה באיחוד האירופי; 66% מתנגדים באופן גורף לרעיון של הקמת קרן חילוץ אירופית, אולם 64% אומרים שהם תומכים במדיניות אירופית משותפת בנושאי כלכלה ומס.

"אני חושב שהמדיניות הגרמנית לא מוסברת מספיק טוב לציבור", אומר פיכטנר, "אולי כי הממשלה לא יודעת, אולי כי היא נאלצת לנווט את הספינה תוך כדי הסערה. למשל, המחוקקים הגרמנים לא הסבירו לציבור שכמעט כל החילוצים הם למעשה הלוואות, שיחזרו בטווח הלא-כל-כך-רחוק למשלם המסים הגרמני. והם גם לא הסבירו היטב שמאות מיליוני האירו שמדברים עליהם הם בעיקר ערבויות לכושרן הכלכלי של מדינות ענק כמו איטליה וספרד להחזיר את ההלוואות שלקחו".

מה שבולט לעיני מי שקורא את הדיווחים על המהומות ברחבי אירופה הוא שבניגוד למתרחש שם, בגרמניה אין תסיסה של ממש ברחובות. מה שהגרמנים עושים, בשלב זה, הוא פשוט להצביע במתינות נגד מפלגות הקואליציה שבשלטון, במה שנתפס יותר כניסיון להביע את מורת רוחם מהדרך שבה הממשל מטפל בבעיות, אך לא בהכרח להתנגד לכיוון שנבחר. לא שיש לציבור ברירה: שלא כמו ביתר מדינות אירופה, כמעט כל המערכת הפוליטית (מלבד מפלגת השמאל שבאופוזיציה, די לינקה) למעשה תומכת בחילוצים ובפרויקט האירופי. המפלגות נבדלות רק בתנאים שהן שואפות להציב למדינות הלוות. בגרמניה, נכון לעכשיו, לא קיימת מפלגת ימין פופוליסטית, כמו אלה שזוכות לאהדה גוברת ביבשת.

"זה לא שהציבור הגרמני אדיש", אומר פרופ' מארק האלרברג ממרכז הרטי לממשל בברלין. "הנושא פשוט לא מעורר כל-כך הרבה רגשות. אין עניין לצאת לרחובות בגללו. אפשר לראות, למשל, שפינלנד והולנד, מדינות קטנות ללא היסטוריה בעייתית, לא מתביישות לגלות עמדה עצמאית במהלך הדיונים על הסיוע ליוון, ולשאול מה יוצא להן מזה. פינלנד אפילו דרשה ערבויות מיוון תמורת חלקה בהלוואת החילוץ. בגרמניה זה אחרת. המערכת הפוליטית, וגם הציבור, מרגישים את האחריות המוטלת על כתפיהם בעקבות מלחמת העולם השנייה. הם חושבים לעצמם - 'אנחנו חייבים לאירופה'. בשלב זה הם לא יוצאים להפגין נגד הרעיון האירופי".

הסיבה העיקרית לכך, אומרים המומחים, היא מצבה הכלכלי היציב של גרמניה. "פשוט אין קונצנזוס לגבי מה צריך או לא צריך לעשות", מוסיף האלרברג. "ובמצב כזה, אם אתה שואל את האדם ברחוב הוא יגיד לך, 'הכלכלה חזקה, אני מסתדר, אין סיבה להפגין'".

פיכטנר מסכים: "כל עוד המצב הכלכלי טוב, אין סיכון רציני שאנשים ימחו. אם המצב יתדרדר, אז יש סכנה יותר גדולה".

זו אחת הסיבות לכך שהחדשות המדאיגות ביותר בשבועות האחרונים, מבחינת ברלין, הייתה הורדת תחזית הצמיחה של המשק הגרמני, עד לאפשרות ממשית של מיתון קרוב.

"ראה", מסכם האלרברג, "האינטגרציה של אירופה תמיד התנהלה מעל לראשי התושבים. הממשלה עשתה את זה והציבור הסכים לזה. ההבדל היחיד הוא שעכשיו מדובר בהרבה יותר כסף על השולחן".

היוונים העצלנים האלה

אבל גם אם הרגשות הפרו-אירופיים לא נפגעו, זה לא אומר שהגרמנים מרוצים מהדרך שבה העניינים מתנהלים. מי שסומנו - בצדק או בהגזמה - כאחראים העיקריים לסכנה המאיימת על עתידו של האיחוד האירופי בהובלת גרמניה הם היוונים. המערכת הפוליטית והתקשורת הפופוליסטית מנהלים בשנה וחצי האחרונות קמפיין מלא ביקורת על היוונים, כמדינה וכעם, בזעם שהגרמנים שומרים בדרך כלל כלפי מי שעובר על החוקים.

מי שיכול להיחשב למוביל התנועה הוא הבילד, העיתון הנפוץ ביותר באירופה ובעל השפעה יוצאת דופן על המערכת הפוליטית בגרמניה. בכל יום מוכר העיתון - שמשלב סקופים פוליטיים עם תמונות של נשים עירומות, והביא לידי אמנות מפוקפקת את השילוב הבידורי שבין חדשות ופורנוגרפיה - שלושה מיליון עותקים. כ-12 מיליון בני אדם קוראים אותו מדי יום. התמהיל שהשכיל הבילד ליצור סימן מטרה ברורה אחרי שהתגלו היקף החוב היווני וחוסר היכולת המתמשך של אתונה לטפל בו. הבילד, אומרים העיתונים המתחרים, משחק בגרמניה את התפקיד שמפלגות הימין הפופוליסטיות משחקות במדינות אחרות באירופה, אך הוא עושה זאת מחוץ למערכת הפוליטית.

כשפרץ משבר החובות של אתונה, יצא הבילד בכותרות כמו "היוונים רוצים כסף גרמני", ושלח כתב מיוחד לקזינו מקומי כדי לדווח "כיצד פנסיונרים יוונים מבזבזים את כספי משלם המסים הגרמני". זאת כיוון שעוד לפני החילוץ, בעוד שגרמניה "הפסידה" מדי שנה כ-6-5 מיליארד אירו על הפרויקט האירופי, יוון הייתה אחת המדינות שקיבלו הכי הרבה כסף מבריסל. כתב אחר נשלח לאתונה לפזר שטרות ישנים של דרכמות, כדי להבהיר שהעיתון אינו רוצה את היוונים באיחוד האירופי. ובשבוע שעבר פרסם העיתון ראיון עם נציב גרמניה באיחוד, שקרא להוריד את דגל יוון ושל "כל אומה שחייבת כסף" לחצי התורן, עד שיצליחו לשלם את ההלוואות שקיבלו מהאיחוד.

"הרבה גרמנים כעסו על החילוץ של יוון כי הם הרגישו שבעוד שהם עשו את שיעורי הבית מבחינה כלכלית, היוונים לא עשו זאת", אומר ניקולס בלומה, בעל טור מוביל בעיתון. "וחייבים להודות שזו גלולה די מרה לבלוע, העובדה שאתה צריך להעניק כסף למישהו שנהנה לפני זה מנסיעה בחינם. למעשה, הממשלה הגרמנית לא הסבירה מספיק לציבור מה קורה ומה צריך לעשות. מצד שני, חייבים להודות שהמשבר היווני היה בבחינת תחום בלתי צפוי עבור הממשלה".

בלומה קורא באופן ביקורתי את הצהרותיה של קנצלרית גרמניה בדבר הקשר הבלתי ניתן לניתוק שנוצר כעת בין החברות לגוש האירו: "לא שמעתי את הקנצלרית אומרת שהעתיד שלנו תלוי ביוונים; היא אומרת שהשגשוג הכלכלי הגרמני תלוי באירו, ובאופן כללי יותר - באירופה כשוק חופשי. היא גם טוענת שהאינטגרציה האירופית עזרה באופן עצום להתאושש משתי מלחמות העולם בין מדינות אירופיות. אני חושב שרוב הגרמנים מזדהים עם זה".

פיכטנר מוסיף: "הגרמנים מרגישים נבגדים כשהם רואים מה קרה ביוון, כשהם רואים שמידע פוברק, שנתונים זויפו. הם לא מוכנים לקבל את זה".

גלי הזעם כלפי היוונים הובילו את קנצלרית גרמניה, הידועה ביכולתה לחוש את רחשי הלב של העם הגרמני, להתקפה חסרת תקדים על הדרום אירופים ה"עצלנים". ההתקפה העלתה את התיאוריה כי גרמניה בעצם מנסה להפוך את יוון - ואת כל חברותיה לאירו - לגרמנים באופיים.

"אני חושב שבמידה מסוימת זה נכון, וייתכן שהאירועים של השנים האחרונות מוכיחים שזה אפילו ראוי", אומר פיכטנר. "גרמניה מסתדרת היטב מבחינה כלכלית, וספרד ויוון פחות. למעשה, כל מדינות הים התיכון בגוש האירו מסתדרות הרבה פחות טוב מאשר גרמניה ומדינות אחרות בצפון אירופה, אז ייתכן שיש סיבה טובה לרצון הגרמני לשנות את הכלכלה היוונית לכיוונה. אבל אסור לשכוח שגם המודל הדרום אירופי עבד יפה במשך שנים רבות. צריכה להיות איזושהי התכנסות לאמצע".

האלברג מסויג מהתיאוריה הזו: "אני לא בטוח שטוב ליוונים להפוך לגרמנים. גרמניה הייתה 'חוטאת' לא קטנה בתחילת שנות ה-2000, עם כל ההשקעה המטורפת של הבנקים בשוק הנדל"ן האמריקאי. צריך לזכור גם שהחוב הגרמני, סביב 85%, הוא לא הנמוך ביותר באירופה".

על רקע כל זאת, כדאי לציין כי בגרמניה פועל מודל כלכלי ייחודי יחסית, שחייב את הצלחתו ליצוא משכבת העסקים הבינוניים (מיטלשטנד). אמנם קרוב ל-40% מהיצוא של אירופה לסין מגיעים מגרמניה, אבל המדינה תלויה בשכנותיה האירופיות כדי להמשיך ולשגשג. בנקים גרמניים מחזיקים כמויות גדולות של איגרות חוב של מדינות אירופיות, בהן גם יוון, וגרמניה מכרה נשק וציוד בעשרות מיליוני אירו ליוון, שעכשיו בעצם חייבת לה. יש הטוענים כי כאשר גרמניה מחלצת את יוון, היא למעשה מחלצת את עצמה.

"אני לא חושב שאנחנו מנסים להפוך את היוונים לגרמנים", מסכם בלומה מהבילד. "כל מדינה באיחוד האירופי צריכה להיות חופשית לעשות את מה שהיא רוצה. עם זאת, כל מדינה צריכה להיות מסוגלת לשלם בעצמה את החשבון על מעשיה".

"לייצב את אירופה כולה"

בברלין, בכל אופן, קשה להרגיש את המשבר הכלכלי. בירת גרמניה חווה בשנים האחרונות פריחה נדל"נית ותיירותית, וגלים של מהגרים אירופים שמגיעים אליה (ובעיקר אל ערים אחרות במערב גרמניה) כדי לחפש עבודה. בספרד, דווח, כבר לא נותרו מקומות בבתי ספר ללימוד גרמנית, בעקבות זרם התלמידים המבקשים לעבור לעבוד בגרמניה. הפגנה שנערכה בשבת האחרונה נגד מחירי הדירות העולים בלב ברלין, לקראת הבחירות שיתקיימו בעיר ביום ראשון, משכה כמה מאות צעירים בלבד, מקואליציה מעט אזוטרית של ארגונים.

בכיכר קולוויץ בשכונת פרנצלאואר-ברג היאפית, היכן שהאליטה העתידית של גרמניה גדלה על בסיס אוכל אורגני ומרחב נקי ממהגרים טורקים, קשה למצוא מישהו שיגנה את הצורך להיות חלק מאירופה, עם כל המשתמע מכך.

"אני חושבת שגרמניה צריכה לתמוך בכל מי שמחזיק באירו, כי זה עוזר לייצב את אירופה כולה", אמרה בסוף השבוע האחרון יאנה (45), המוכרת ירקות פרי גנה בשוק השבועי בכיכר. "מאז שהתחילה הגלובליזציה אף אחד לא יכול לדאוג רק לעצמו. לכלכלה אין גבולות, ולכן גם צורת הארגון הפוליטית צריכה להתחשב בזה. כציבור, אנחנו לפעמים לא מבינים את הקשר בין הכלכלה לבין האינטגרציה באיחוד האירופי, אבל המשבר הזה ממחיש שהכול קשור זה בזה".

אסתר הומל (30), שעובדת כמנהלת בסימנס, סבורה גם היא כי יש להפגין מחויבות גדולה של ברלין לפתור את הבעיות הכלכליות של האיחוד האירופי כולו, אולם היא אומרת שזה נובע "מסיבות אגואיסטיות": "זה הכרחי בשבילנו. יש לנו מטבע משותף, ובעיות כלכליות של מי מהמדינות המחזיקות במטבע הזה ישפיעו גם עלינו. הפתרון שחלק מהאנשים מציעים, להעיף את יוון מגוש האירו, הוא לא באמת פתרון קביל. איזה מסר זה ישלח לעולם - שמי שנתקל בבעיות כלכליות מסוימות מגורש מהאיחוד?".

הדור הצעיר שאליו משתייכת הומל כבר רואה באיחוד האירופי בית: "אני לא חושבת שנצליח בלי אירופה לצדנו. ומלבד זאת, אני מרגישה כמו אירופית. אני לא מרגישה גרמנייה. לא הייתי רוצה לחיות באירופה שבה יש מדינות שלא משגשגות. יש הבדלים בינינו לבין היוונים, נכון, אבל אפשר לחיות איתם. אני לא מרגישה שום הבדל לעומת תושב ספרדי או איטלקי. כל מה שאנחנו רוצים זה שהם לא ירמו, ושיספרו את האמת על המצב הכלכלי שלהם".

ב-29 בספטמבר צפויה הצבעה מכריעה בפרלמנט הגרמני על הרחבת תוכנית החילוצים, ועל הגדלת הקרן המשמשת למטרה זו, שגרמניה נושאת באחריות לכרבע מההון שבה. את החילוץ היווני מרקל העבירה בלי להתייעץ כמעט עם הפרלמנט, אך במצב העניינים כיום לקנצלרית גרמניה ברור כי היא צריכה להעמיד את הנושא להצבעה. גם בית המשפט החוקתי רמז על כך בפסיקתו. מרקל תידרש לכל יכולותיה הפוליטיות כדי לנסות לחוש היכן נמצא כעת העם הגרמני על המנעד בין הרצון להוביל אירופה מאוחדת לבין חוסר הרצון לשלם את חשבונותיהם של אחרים.