"אתה מתחיל לעסוק באמנות מתשוקה, ויום אחדמחליט אם זה עסק"

בקיבוץ מעברות הסתובב בתקליטייה אוסף תקליטים שעבר מדור לדור, והיה קרקע גידול מוזיקלית שעליה גדלו גם שלום חנוך ומאיר אריאל. היו שם לד זפלין, רולינג סטונס, ביטלס, ג'ימי הנדריקס, ליאונרד כהן, אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, וגם קצת שירי מולדת.

כילד בעמק חפר, גבע אלון הקשיב להם, וחלם על אמריקה. בגיל 12 התחיל ללמוד פריטה בגיטרה, וכעבור שנתיים כבר כתב ושר באנגלית, שאיכשהו התגלגלה לו בפה טוב יותר משפת אמו, העברית. "בגיל 14 זאת בטח לא הייתה בחירה של קריירה לשיר באנגלית", הוא אומר כשאנחנו יושבים על כיסאות העץ הישנים בבית קפה קטן ברמת גן, לא רחוק מביתו בסמטה ירוקה ושקטה.

"זה מה שמשך אותי, כי זה מה שהאחים שלי ואני שמענו. ובדיוק ה-MTV הגיעה לארץ והייתה התלהבות. המוזיקה הייתה חלק מתוכנית הלימודים שלנו מכיתה א'. היינו צריכים לבחור אם לנגן בפסנתר או בחליל. אני התחלתי פסנתר, ונכנסתי לגיטרה. רציתי להיות כמו לד זפלין, לשיר כמוהם".

- ניסית גם לכתוב בעברית?

"זנחתי את זה באיזשהו שלב. רציתי להיות כמו האמנים בחו"ל והרגשתי ככה יותר נוח".

- ואז החלטת לטוס לבד לחו"ל.

"בגיל 19, כי לא הייתי בצבא. לסן פרנסיסקו".

- למה לשם?

"כי התחברתי לפסיכדליה של שנות ה-60 ורציתי לראות אם היא עוד קיימת".

- חיפשת שורשים במקום זר לגמרי.

"בדיעבד, כאדם בוגר, אני יכול להגיד שכנראה כל החיים אני מחפש משהו, כי כילד בקיבוץ השורשים שלי היו הקולקטיב. ההורים היו מאוד קיבוצניקים. אבא נולד במעברות ואימא נולדה בקיבוץ אחר והצטרפה אליו אחרי שהם התחתנו. לא ידעתי כלום על ההורים שלי".

- כי לא עניינה אותך ההיסטוריה המשפחתית?

"היא לא הייתה אף פעם על השולחן, אז לא התחברתי אליה. השורשים היו הקיבוץ, וזהו. אני כנראה במסע חיים להתחבר למשהו".

- מצאת את מה שחיפשת בסן פרנסיסקו?

"לא. קיבלתי שם כאפה של החיים. לא ידעתי מה זה לעבוד בשביל כסף, לשלם שכר דירה, ארנונה, חשבונות. מוזיקה זה נחמד, אבל צריך היה למצוא איפה לישון. גרתי בדירה עם סטודנטית מחדרה שלמדה בברקלי ועזרה לי למצוא עבודה כשליח במעדנייה כשרה שהייתה שייכת לישראלים, ולאט-לאט התחלתי ללכת לערבי 'מיקרופון פתוח', אודישנים, ג'מים - הכול דרך מודעות בעיתון".

- והבית?

"הבנתי שהבית נשאר מאחור. אבל זה פתח לי את הראש. התבגרתי. הבנתי שקשה לעשות מוזיקה. אחד הדברים הטובים שהקיבוץ נתן לי זה חוסר פחד. לא פחדתי לטוס לארץ שאני לא מכיר בה אף אחד עם 400 דולר, ולהסתדר".

- ואז הקמת את "פליינג בייבי", שיצרה באנגלית.

"ואמרתי ללהקה מיד בהתחלה שאני יודע איפה אנחנו צריכים להיות. שם ורק שם זה יכול לקרות. עבדנו על חומרים עשרה חודשים, חסכנו כסף בעבודות מזדמנות, המתופף עבד בתחנת דלק ואני בבית קפה. הגענו לסן פרנסיסקו שקצת הכרתי, והתחלנו לחפש את עצמנו".

- הייתה ביניכם חלוקת תפקידים?

"אני הייתי אחראי על הבוקינג במועדונים".

- חוש עסקי.

"לא. הבנתי שאף אחד אחר לא יעשה את זה. כמוזיקאי אתה חייב לדעת הכול על הביזנס. התקשרתי למועדונים והגעתי אליהם עם דיסקים צרובים. עוד הופעה ועוד הופעה; כמעט שנתיים הסתובבנו בכל מיני מקומות".

- לא נשברתם?

"בסוף נשברנו".

- מה שבר אתכם?

"העובדה שהיינו שלושתנו אחד בתוך התחת של השני, חיינו בקומונה".

- קיבוצניקים רגילים לזה, לא?

"מתברר שלא. חיינו בדירת חדר עם כל הציוד, באוהל. כשהגענו לכאן התחלנו להופיע".

- לא התפרקתם?

"לקחנו חודש חופשה זה מזה והתחלנו להתקדם. לאט. כל מה שקשור בי לוקח המון זמן".

- למה? אתה לא מספיק פושר?

"דווקא מאוד. אבל ההתקדמות היא איטית ותמיד למעלה. אף פעם לא דריכה במקום".

- אז כבר הבנת שמוזיקאים מרוויחים לא טוב; לפחות לא בתחילת הדרך.

"אתה מתחיל לעסוק באמנות לא בגלל הכסף אלא מתשוקה אמיתית, ויום אחד אתה צריך להחליט אם זה הופך לעסק שלך".

לא הפחיד אותך לחיות כמו חורני?

"הייתי אז ילד בן 21 בסך-הכול. התפוצצתי מיצירה, כתבתי שירים, לא ראיתי את עצמי עושה משהו אחר. גם היום זה לא יותר קל".

- הוצאתם אלבום שני.

"המתופף עזב והוחלף, ואני התחלתי להופיע לבד בפאבים. גיליתי בעצמי צד פולקי, אקוסטי, כמו דילן, ניל יאנג, ולצד הרוק החשמלי של הלהקה. התחלתי לאסוף חומרים עם גוון אחר, והתחלתי לשיר סולו".

- חשבת שיהיה בארץ קהל למוזיקה שלך?

"אנשים שאלו, למה אתה עושה את זה לעצמך, ועוד באנגלית? לאן אתה חושב להגיע? אבל היה לי דרייב".

- מישהו ניהל אותך?

"כשחזרנו לארץ הכרנו את שרון מלול, שניהל אותנו כמה שנים, ואז פגשתי את השותף והמנהל שלי, כרמי ווטרמן. רציתי מישהו שמבין בעסקים יותר ממני. רציתי להתעסק במוזיקה ולא להוציא את כל האנרגיה על סגירת הופעות במועדונים".

- מה זאת אומרת מנהל ושותף?

"אנחנו מתחלקים בכול. מחליטים על תוכניות אסטרטגיות, על מינוף. כיף שיש מישהו שמאמין בך ורואה קדימה. הוא לא ציפה שאהיה אייל גולן".

- ואחרי שני אלבומי סולו טסת לניו יורק.

"החידוש ל'מודרן לאב' של דיוויד בואי נתן דחיפה ברדיו, הפכתי למוכר יותר, אבל כל הזמן הרגשתי שאני צריך לצבור ניסיון. חוץ מזה התחתנתי".

- ויותר קל עם בת זוג?

"הפעם כבר הכול היה מחושב. כרמי, שתמך בי מכאן, הוא אמריקאי, אז הוא הפעיל קשרים. חברים עזרו. השגתי הופעות יותר טובות בגלל הרקורד, התחילו דיבורים עם סוכנים, ונהיה יותר רציני. ואז, אחרי שנה נסענו לסיבוב הופעות בארץ, וכשרצינו לחזור לניו יורק מחלקת ההגירה גירשה אותנו בחזרה. מזל שהשארנו מפתח לדירה אצל חברים. זאת הייתה טראומה. חקירות, ליווי משטרתי, ולא עשינו שום דבר לא בסדר".

- כל מה שבנית ירד לטמיון?

"ישבתי כמה ימים על הדשא של ההורים כדי להתאושש, ואז החלטתי להתחיל מחדש. אחרי כמה שבועות כבר התחלתי לעבוד עם נגנים חדשים".

- התרסקות.

"שיצאו ממנה דברים טובים. האלבום השלישי שלי היה הכי מצליח. צצו הזדמנויות. קמפיין להוט, פסטיבלים ששמעו שאני פה והזמינו אותי".

- וגם הפכת ליקיר הסלבריטאים.

"היה הייפ. הופעות מפוצצות".

- עבדתם על השוק האירופי?

"האלבום החדש היה באנגלית והיה צורך לשווק אותו. ארגנו בלונדון מצגת עם הלהקה, והזמנו אליה המון אנשים מהתעשייה. באותו ערב סגרנו עם וורנר חוזה הפצה שהתבסס רק על המוזיקה שלי".

- מה זה "חוזה הפצה"?

"מישהו שמפיץ לך פיזית את האלבום ברשת וברחבי אירופה, שנותן יחסי ציבור לכל מיני טריטוריות".

- אבל לא מימון.

"לא. בגלל שהרווח בא מהופעות, סוכני הבוקינג הפכו ליותר חשובים והם רוצים קבלות, אייטמים בעיתונות, מכירת אלבומים. אז נפתחה גם דלת להופעות, דרך פרומוטרים קטנים באירופה. עדיין אין לנו סוכן שעושה בוקינג בכל אירופה, אבל זה קרוב".

- אתה מצליח להתפרנס היטב?

"אני מתפרנס רק מהמוזיקה שלי. אני לא מנגן יותר לאחרים כדי להתמקד. צריך כוח רצון והתמדה".

- פתרת כבר את הדילמה עם העברית? עם ישראל?

"בהתחלה בזתי לארץ וחשבתי שיש פה חוסר פתיחות למוזיקה שלי. היו כאלה שראו בי ממש בוגד. בזתי וברחתי. רק כשהייתי שם הבנתי שיהיה לי יותר קל להתפתח בארץ, כי כאן יש לי הטאץ'. כרמי אמר לי שכל כוח שנייצר כאן יהיה לטובתנו בחו"ל. אם אני מוכיח הצלחה במדינה שלא דוברת אנגלית, אז המוזיקה שלי מספיק טובה. כשאתה מראה לוורנר שמכרת 15 אלף עותקים בארץ, יש לך עוצמה".

- אז מהי מטרת העל?

"להגיע למצב שזה באמת שווה את המאמץ".

- איך שולטים במנגנון העסקי?

"זה עניין מאוד קריטי. הפרויקט של גבע אלון מנוהל על-ידי ארבעה אנשים, אני ואשתי, וכרמי ואשתו. וזה נהיה קשה. מדי פעם אנחנו צריכים לשכור אדם שיעשה חשבונות. היתרון שלי הוא שאחרי הרבה שנים לבד אני יכול לקרוא דוח. אתה מלמד את עצמך להיות מסודר, אחרת אתה אבוד".