"נתניהו מורח משחות על החוליים הכלכליים של ישראל"

במאמר פסימי מאוד ב"ניוזוויק", תחת הכותרת "האם ישראל גמורה", כותב ההיסטוריון בני מוריס, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, כי "ישראל נמצאת תחת מתקפה". היא מאויימת מבחוץ, "ע"י מדינות וחברות ערביות מוסלמיות... ומבפנים, ע"י תהפוכות פנימיות שחוללו את הפגנות ההמונים הגדולות ביותר בתולדות המדינה". מסקנתו: "צדק אהוד ברק כאשר אמר, לפני כמה חודשים, שישראל תתייצב לפני 'צונאמי פוליטי'. הנה הצונאמי מגיע".

"לפני למעלה מ-50 שנה, קיוו מנהיגי ישראל, ובראשם דוד בן גוריון, שהם מקימים דמוקרטיה סוציאלית עם כל הגינונים השיוויוניים המתבקשים (ביטוח רפואי לאומי, מס הכנסה פרוגרסיבי, הטבות לילדים, דיור בר-השגה מסובסד)", כותב מוריס. ... ישראל הזו כבר לא קיימת. משבר קיומי פנימי עמוק הגיע. בחלקו הוא נובע מאופיה המשתנה של המדינה: יותר ימנית, יותר מגבילה, הרבה פחות ליברלית והרבה פחות שיוויונית".

הוא מוסיף: "ישראלים מתונים רבים חוששים שארצם הולכת לאבדון. אכן, המעמד השליט בישראל, לרבות בנימין נתניהו, אהוד אולמרט ואהוד ברק, נהנים מחיי מותרות, והתחושה היא שהם מנותקים מהמציאות. בהפגנת ההמונים בת"א, שבה השתתפו כ-350 אלף איש, הפזמון הפופולרי ביותר היה 'לביבי שלי שלוש דירות... לולא היו לו שלוש דירות, אולי היתה לו דירה משלי'".

מוריס שנוי במחלוקת. הוא מגדיר עצמו כציוני, אך מותחי ביקורת מתייגים אותו כאנטי ישראלי, לאחר שחשף מעשי טבח ואונס שביצעו חיילים ישראליים במלחמת העצמאות. יחד עם זאת, מוריס אמר בראיון עיתונאי כי בן גוריון היה "טרנספריסט" והצדיק אותו בשל כך. ב-1996 נתן לו נשיא המדינה, עזר ויצמן המנוח, "הכשר" וסידר לו עבודה באוניברסיטת בן גוריון, שבה הוא עובד עד היום.

במאמר ב"ניוזוויק" מזכיר מוריס את מחאת האוהלים ומציין ש-20% מהישראלים (ו-15% מהיהודים בישראל) חיים מתחת לקו העוני. בעוד שהעשירון העליון גורף 31% מכלל ההכנסה בישראל נטו, מקבל העשירון התחתון רק 1.6%. מבין מדינות OECD, ישראל נמצאת באחד המקומות האחרונים (יחד עם ארה"ב ומקסיקו) במידרג החלוקה השיוויוניות של עוגת ההכנסות הלאומית.

"ישראל סובלת מזרם קבוע של של בריחת מוחות, ורבבות בוגרי אוניברסיטאות ומי שרוצים להיות אקדמאים מהגרים בגלל העדר משרות מתאימות או שכר נמוך", כותב מוריס. "בברלין חיה קהילה של יותר מ-10,000 ישראלים צעירים, רבים מהם עוסקים באמנות, שהגיעו למסקנה שיצירתיות בישראל אינה אפשרית. בראיון שפורסם באחרונה אמרה במאית צעירה, שהיא בזבזה את האנרגיות שלה בישראל על יצירת תשדירי פרסומת ועיסוק בטריוויה של אופנה כדי להתפרנס; בברלין היא יכולה להתמכר למה שהיא רוצה לעשות. בת"א, עולה להחזיק ילד בגן ילדים בין 700 ל-1,000 דולר, בברלין 120 דולר. קילו מלפפונים עולה בישראל דולר אחד; בברלין - מחצית מזה".

"השפעה בלתי פרופורציונלית בכנסת, כוח פוליטי והטבות"

הוא מוסיף: "בשנות ה-50, היתה ישראל מדינה לא מפותחת וגדושה בציונים חדורי מוטיבציה אידיאולוגית שהיו מוכנים להקריב למען טובת הכלל. כיום יש לישראל כלכלה משגשגת, שמונעת ע"י תעשיות היי-טק מתוחכמות ותחרותיות בשוקי חו"ל, ואוכלוסיה שמונעת בעיקר ע"י אנשים שמחפשים את החיים הטובים. התושבים רואים שחלק גדול מדי מהעוגה הלאומית ניתן למתנחלים בגדה המערבית ולחרדים (שאינם תורמים כמעט דבר לכלכלה ונמנעים משירות חובה בצה"ל).

"מה שגרוע יותר, הליבה הקשה של של המגזר הזה עושה ילדים בקצב מהיר; המגמה היא, שמספר הילדים במשפחותיהם נע בין חמישה לשמונה, בהשוואה לשניים או שלושה ילדים במשפחות חילוניות. זה מעניק לגרעין הזה השפעה בלתי פרופורציונלית בכנסת, והמשמעות היא כוח פוליטי והטבות כלכליות".

"הצד האחר של המטבע: גם המיעוט הערבי בישראל מתחיל להסתמן כבעיה פוטנציאלית גדולה. חלק גדול מהנוף הישראלי-ערבי נשלט במידה הולכת וגדלה ע"י צריחי מסגדים ונשים ברעלות; ומנהיגי המגזר הזה, שמזדהים עם דודניהם הפלסטיניים, קוראים בצעקנות לישראל להשיל את אופיה כ'מדינה יהודית' ולתת לאזרחיה הערביים זכויות מיעוט קולקטיביות ואולי אפילו צורה מסוימת של אוטונומיה".

"ישראל היא דמוקרטיה בצרות גדולות", כותב מוריס. "היא עדיין דמוקרטיה לאזרחיה, יהודים וערבים. אבל ישראל אינה דמוקרטיה ל-2.5 מיליון הערבים החיים תחת כיבוש למחצה בגדה המערבית ו-1.5 מיליון הערבים החיים תחת מצור למחצה ברצועת עזה. וכל זה מתקבע בבת אחת".

הוא מציין שמאז כיבוש הגדה והרצועה, ב-1967, לא השכילה ישראל לסגת לגמרי מהן. ייתכן שהערבים נושאים בחלק גדול מהאשם לכך, אך העובדה היא שישראל מוסיפה להחזיק בעניבת החנק סביב צוואריהם של תושבי השטחים ומוסיפה להרחיב את ההתנחלויות.

עתה מסתמנת באופק סכנה גדולה עוד יותר מהאיסלאם הגואה: לא זה שבשטחים או בגבולות ישראל, אלא ברחבי המזה"ת, שם הוא מתפשט כאש בשדה קוצים, כותב מוריס. בעוד שרבים במערב שואבים עידוד ממה שקרוי "האביב הערבי", הישראלים פחות אופטימיים. המסר האיסלמי שיוצא מאנקרה, ותופס את מרכז הבמה בקהיר, חובק ליבה נוקשה של אנטי-ציוניות, שמלווה בדרך כלל בנימים אנטישמיות.

"נתניהו מורח משחות ביורוקרטיות על החוליים הכלכליים של ישראל, אך הן יישטפו וייעשו בלתי רלוונטיות בגל הגאות של האקטיביזם והאנטי-ציוניות של הפלסטינים שייווצר ע"י יזמת הפלסטינים לכונן מדינה משלהם", אומר ההיסטוריון. "גל זה יפיק גלי הלם בעולם הערבי והמוסלמי. לפני כמה חודשים ניבא ברק שישראל תתייצב לפני 'צונאמי פוליטי'. הנה, הוא מגיע".