הגרעין הקשה נשאר באוהלים

הניקוי או הפינוי או איך שרון חולדאי יבחר לקרוא למה שנעשה בשדרות רוטשילד, כמו גם ההפגנות מול עיריית תל-אביב והמעצרים אחריה, דווקא הפיחו חיים במאהל. כמו משב רוח קלה על מדורה ספק כבויה. המאהל - שכמעט גווע - הצטמצם, התהדק, ניקה מעצמו שומנים מיותרים, וככה, כשהוא קטן ושקט הרבה יותר, הוא נראה שרירי וחיוני הרבה יותר.

זו לא המדורה הלוהטת והמלהיבה של הקיץ. הפעילים המרכזיים, המוכרים, כבר לא מסתובבים פה, גם לא התקשורת. אבל הגחלים עוד רוחשות. הנרקומנים וחסרי הבית גם הם עזבו ברובם, עכשיו כשלא מחולקות שם ארוחות חינם. אז מי נשאר? הגרעין הקשה ואלה שאין להם לאן ללכת. הם שומרים את הדבר הזה בחיים.

ובכל זאת, יש דברים של משתנים; בערבים עדיין מתקיימים דיונים ערים וויכוחים אינסופיים על כלכלת השוק והמאהל לאן. גם ההשתלטות השבוע על בית העם החדש ברוטשילד 69 - נכס פרטי, משמע אין פינוי בדרך - היתה זריקת עידוד משמעותית למצב-הרוח בשדרה.

ובעוד הפעילים לוקחים קצת יותר אחריות על הניקיון וההיגיינה בחלק הצפוני של השדרה, מתקדמים בשדרה מדרום לצפון, רון בלב ואת ביד, פועלים אפריקאים וערבים. מטאטים, מנקים, עודרים, שותלים, מניחים מרבדי דשא - מראה שזועק מרוב אירוניה, קצת פחות מהמראה של בית העם הממוקם מעל סוכנות למכוניות פאר.

אבל האירוניה הגדולה ביותר היא המראה של כיכר הבימה ממול. ריקה וחסרת חיים וצל, מגודרת, מבוצרת, לוהטת בחום השמש, עד כדי כך שהכלבים לא יכולים לדרוך שם ,ובוהק המרצפות מעוור את עיני בני האדם. אי-אפשר אפילו לעבור דרכה.

הכיכר הזו כרגע היא אחד המקומות המדכאים במרכז העיר, ואין ספק שהיא מטרד ציבורי גדול הרבה יותר מהמאהל. בהשוואה אליה הוא תוסס, מתפוצץ מרוב חיים.

בין המאהל האותנטי לכיכר המנוכרת ברור מה תהיה בחירתו של חולדאי.